הטעות שכולנו עושים לפני ראש השנה

לאחר כל הניסים, ההתגלות וההנהגה המופלאה של משה רבינו, נדמה היה שעם ישראל לעולם לא יסטה מדרך ה'. אולם בפרשתנו חושפת התורה מציאות כואבת: יבוא יום שבו העם יתרחק מהקב"ה, יפר את הברית ויפנה אחרי אלוהים אחרים.

"הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ ועזבוני והפר את בריתי אשר כרתי עמו"

לאחר מכן מתארת התורה את הפורענות והסתרת הפנים באחרית הימים:

וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות וצרות..."

והנה, מתוך החושך הגדול, עם ישראל מבין את המסר ומתחיל תהליך של התעוררות:

"ואמר ביום ההוא: הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה!"

לכאורה, מדובר כאן בחשבון נפש אמיתי ומזוקק! עם ישראל סוף סוף אינו מאשים את 'המזל', את הפוליטיקה או את הטבע. הם מבינים את הסיבה האמיתית לצרות – הם מכירים בכך ש"אין אלוהי בקרבי". זוהי חזרה בתשובה והודאה באמת בהתגלמותה!

מתוך כך, היינו מצפים שבפסוק הבא תבוא מיד הישועה, הרחמים והגאולה. אך למרבה התימהון, הפסוק הבא מנחית מכה קשה וצורבת:

"ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלוהים אחרים!"

והשאלה נשאלת: מה קורה כאן?! דווקא אחרי שהעם עושה חשבון נפש כנה, מגיעה "סטירת לחי" של הסתרת פנים כפולה ("הסתר אסתיר")? הכיצד ייתכן שההכרה בחטא אינה עוצרת את הדין?

אלא שכאן מגלה לנו התורה יסוד עמוק ונוקב בנפשו של האדם: לא די בחשבון נפש לכשעצמו!

הכרת האמת וההבנה שהמצב הרוחני שלנו לא תקין – הן אכן שלבים חשובים מאוד. עצם זה שלא 'תולים' כל דבר 'במקרה' הוא דבר עצום. אך אם הכל נשאר רק ברמת ה"הרגשה" וה"תובנה", בלי שהאדם יקום וישנה משהו בפועל – אין בזה די.

כאשר עם ישראל אומרים "הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות", הם בסך הכל מאבחנים את הבעיה. הם מבינים את שורש ההסתרה, אבל הם עוד לא לוקחים את זה לשינוי דרך! הם עדיין לא יצרו מזה אורח חיים חדש, עדיין לא קמים ומשתנים בעולם המעשה.

כל עוד האדם מסתפק באנחה ובהרגשת החטא, אך ממשיך ללכת באותם הרגלים – הקב"ה ממשיך להסתיר את פניו. שכן התשובה האמיתית מתחילה רק מתוך "ושבת עד ה' אלוהיך" – לשוב עד ה', עד לשינוי התנהגותי בפועל.

נמצאים אנו ימים ספורים לפני יום הדין. רבים מאיתנו משכימים לסליחות, שומעים שיחות מוסר מעוררות, מתחזקים, ומרגישים תנופה של התקרבות לה'.

אך כאן עלינו לזכור את היסוד הנוקב של פרשתנו: עד שהדברים אינם יורדים לעולם המעשה – חסר כאן החלק העיקרי!

יום הדין אינו רק יום של תפילה, רגש ובקשה. יום הדין הוא יום שבו האדם נדרש לספק "תשובות מעשיות" בדיון שבבית דין של מעלה:

• למה אתה חושב שהשנה הבאה תהיה שונה?
• על סמך מה אתה מבקש שנה טובה? הרי גם בשנה שעברה התרגשת בסליחות, קיבלת תובנות, ולא עשית עמהן מאומה במעשה!

חובת הימים האלה היא שכל אחד מאיתנו יישב עם עצמו, מתוך יישוב הדעת, ויגבש תכנית עבודה מעשית וממוקדת ולא יבוא ליום הדין בלי הכנה!

[וכאן צריך להזהר - לא 'להתפזר'! לא לקבל קבלות 'מופשטות' שאין להן אחיזה במציאות אלא קבלה קטנה ומוגדרת אבל קבלה כזאת שתשנה אותנו, מעשית].

כל אחד מאיתנו ישתדל להגיע להחלטה וקבלה במשהו מעשי וקבוע שאפשר לעמוד בו והוא דבר עיקרי בעבודת האדם, כמו: קביעות עתים לתורה, זהירות בברכות, לימוד יסודי של הלכות שבת!!! [כמה נכשלים בחוסר ידע!!!] חיזוק בשמירת הלשון, או השקעה בויתור בבית.

כאשר נגיע עם תכנית עבודה אמיתית –ההסתרה מתהפכת לגילוי פנים, והקדוש ברוך הוא יזכה אותנו לשנה טובה ומתוקה!