הגזל שלא נתן מנוח

בעיירתו של הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל התגורר עשיר מכובד, שחייו התנהלו על מי מנוחות. עד שיום אחד החל להתרחש בביתו דבר משונה.

אחד מעניי העיירה, שאנשים חשבו כי נשתבשה עליו דעתו, החל להגיע לביתו.

בתחילה לא ייחס לכך העשיר חשיבות. הוא נתן לו צדקה ושלחו לשלום.

אבל למחרת – האיש חזר.

וגם ביום שלאחר מכן.

וכך שוב. ושוב.

העני לא הניח לעשיר. בכל פעם שהרחיקוהו – חזר מחדש. העשיר ניסה לדבר על לבו, נתן לו כסף, גער בו ואף ניסה למנוע ממנו בכוח להיכנס.

דבר לא עזר. והעניין כבר הפך למטרד של ממש.

"מדוע מכל אנשי העיירה", תהה העשיר, "הוא נטפל דווקא אליי?"

לבסוף יעצו לו מקורביו: "גש אל רבי חיים מוולוז'ין. אולי הוא יוכל לפענח את הדבר".

העשיר נכנס אל רבי חיים וסיפר לו הכול.

הרב הקשיב לדבריו, ואמר

"האיש אינו משוגע. אלא רוח נכנסה בו. הבא אותו אליי".

העני הובא אל הרב.

רבי חיים מוולוז'ין הביט בו ושאל:

"מדוע אתה רודף דווקא את האיש הזה? מה רצונך ממנו?"

לפתע בקע קול מפיו של העני:

"אני מכיר את משפחתו. בגלגולי הקודם הייתי המורה שלו בילדותו. אביו היה אדם עשיר, ופעם אחת ביקש לרמות גוי בעסקה בסכום עצום של עשרת אלפים רובל.

"הוא היה זקוק לעד ואני הסכמתי לחתום, ובגלל אותה חתימה נגזר עליי לחזור לעולם ולתקן את העוון".

העשיר שמע – ולא האמין.

הוא הכיר היטב את אותו מורה, וזכר היטב כיצד התנהג.

"על החתימה הזאת נענשת?!" התפרץ. "אותו מורה היה רשע מרושע, מחלל שבת ומסית לדברי כפירה! וכי מכל מעשיו החמורים – דווקא בגלל הגזל הוא נשלח בחזרה לעולם?!"

"כן. דווקא בגלל הגזל!"

רבי חיים הסביר לעשיר את הסוד.

בערוב ימיו עבר אותו מורה מהפך. הוא חזר בתשובה שלמה, וקיבל על עצמו ללמוד תורה בקביעות ארבע שעות בכל יום.

תשובתו ולימודו פעלו גדולות.

ועוונותיו אכן נתכפרו.

אבל חוב אחד נשאר פתוח.

כספו של אדם אחר.

על כך היה ה"חפץ חיים" זצ"ל, שהיה רגיל לספר מעשה זה, מעורר את שומעיו: צאו וראו כמה גדול כוחו של לימוד התורה! אפילו אדם שהתרחק כל כך זכה בכוח התשובה וקביעות העיתים לתורה לכפרה גדולה.

אך בממון הזולת יש חשבון נוסף.

הרוח פנתה לעשיר ואמרה:

"כל זמן שלא תחזיר את עשרת אלפים הרובל – לא אניח לך. עליך לתקן את אשר עשה אביך".

העשיר הבין את העניין והלך והשיב לגוי את מלוא הסכום.

ולפלא גדול, אותו עני, שכולם היו בטוחים כי איבד את דעתו, שב באחת להיות כאחד האדם.

ההטרדות פסקו כלא היו והסיפור הסתיים.

אבל המסר צריך להישאר איתנו תמיד.

הסיפור הזה מלמד עד כמה על האדם להיזהר בממון שאינו שלו. לפעמים מדובר בסכום גדול, ולפעמים בפרוטות; לפעמים בגזל ממש, ולפעמים בדבר שאדם מורה בו היתר לעצמו ואומר: "מה כבר קרה?" אבל בשמים החשבון מדויק. ממון הזולת אינו הפקר, ומה ששייך לאחר – נשאר שלו גם כאשר איש בעולם אינו יודע מה אירע.

לפעמים היצר מציג לאדם הזדמנות: איש אינו רואה. אף אחד לא יֵדע. יש לי כאן הזדמנות נדירה להרוויח.

אבל יהודי תמיד צריך לדעת:

"דע מה למעלה ממך – עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין".

ולא רק כאשר מדובר בגזל ברור. גם כאשר מתעורר ספק קטן בענייני ממון, ראוי לעצור ולברר: האם הדבר הזה באמת שייך לי? האם מותר לי להשתמש בו? האם קיבלתי רשות? דווקא הזהירות בדברים הקטנים היא ששומרת על האדם שלא להיכשל בדברים גדולים.

עלינו להציב חומה ברורה מול ממון הזולת: מה שאינו שלי – אינני נוגע בו!

כי אפשר להסתיר גזל מבני אדם.

אבל אי אפשר להעלים אותו מן החשבון של מעלה.
שנזכה לקיים, שבת שלום !