לוו עליי ואני פורע: הוצאות שבת ומידת ההרחבה בכבודה

אמרו חכמים מאמר ידוע: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים, חוץ מהוצאות שבת ויום טוב והוצאות בניו לתלמוד תורה, שאם פיחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו". מאמר זה הוא יסוד גדול בהבנת מצוות כבוד שבת ועונג שבת.

משמעות המאמר

הביאור הוא שההוצאות שאדם מוציא לכבוד שבת אינן באות על חשבון מזונותיו הקצובים, אלא הקדוש ברוך הוא מוסיף לו כנגדן. לכן עודד הכתוב להרחיב בהוצאות שבת, שכן אין בהן הפסד אלא ברכה. עם זאת, אין הכוונה שירחיב אדם בלא גבול או ייכנס לחובות שאינו יכול לפרוע.

• הוצאות שבת אינן מן הסכום הקצוב מראש השנה.
• המרבה בהוצאות שבת כראוי מוסיפין לו כנגדן.
• אין הדבר היתר לבזבוז או לכניסה לחובות.

גבולות ההרחבה

חכמים אמרו "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". כלומר, מי שאין ידו משגת אינו חייב להוציא הוצאות מעבר ליכולתו, ועדיף שיעשה שבתו פשוטה ובלבד שלא יצטרך לבקש מאחרים. שני המאמרים אינם סותרים: "לוו עליי ואני פורע" נאמר למי שיש לו ממה לפרוע ובוטח שיוכל, ו"עשה שבתך חול" נאמר למי שאין לו.

דין מי שאין ידו משגת

מי שמצבו הכלכלי דחוק לא ייכנס לחובות גדולים לכבוד שבת, אלא יכבד את השבת כפי יכולתו. אפילו מאכל פשוט שנעשה בכוונה לכבוד שבת יש בו קיום המצווה. עיקר הכבוד אינו בכמות ובמותרות, אלא בכך שניכר שהמאכל והבית מיוחדים לשבת ומכובדים יותר מן החול כפי האפשר.

מעלת הבוטח בה'

יש מן הפוסקים שעודדו את מי שבוטח בה' שלא יצמצם יתר על המידה בהוצאות שבת, מתוך אמונה שהקדוש ברוך הוא יפרע. אך כל אדם צריך לשקול את מצבו בכובד ראש ולנהוג בחכמה, ולא להסתבך בחובות מתוך פרשנות מוטעית של המאמר.

הבדלי מנהגים

עיקרון זה מוסכם על כל הקהילות, ואין בו מחלוקת בין ספרדים לאשכנזים. ההבדלים הם בעיקר במנהגי המאכלים ובמידת ההרחבה הנהוגה. המשותף לכל: כבוד שבת ועונג שבת מצריכים הרחבה כפי היכולת, מתוך שמחה ובטחון, אך בלא להיכנס למצוקה כלכלית.

העצה המעשית: שיכבד אדם את השבת לפי מצבו האמיתי, ירחיב כפי יכולתו, וייזהר שלא להגיע לידי חוב או צורך לבריות.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.