לא תהיה לו כנושה — איסורי הנגישה והלחץ על הלווה

לצד החובה להלוות, התורה הטילה על המלווה איסורים בדרך גביית חובו. נאמר "לא תהיה לו כנושה" (שמות כב, כד), ופירשו חכמים שאסור למלווה לתבוע את הלווה בשעה שיודע שאין לו לשלם. איסור זה הוא חלק ממערכת דינים שנועדה לאזן בין זכות המלווה לגבות לבין ההגנה על כבוד הלווה.

גדר האיסור "כנושה"

הרמב"ם בהלכות מלווה ולווה (פרק א) כתב שאסור למלווה לתבוע מן הלווה כאשר ידוע לו שאין לו, ואף אסור לו לעבור לפניו, מפני שהלווה נכלם בראותו אותו. נמצא שהאיסור אינו רק בתביעה מפורשת אלא אף ברמיזה ובלחץ עקיף. עם זאת, האיסור הוא דווקא כשהמלווה יודע בבירור שאין ללווה.

• אסור לתבוע כשידוע שאין ללווה ממה לפרוע.
• אסור להציק ללווה בדברים או להלבין פניו.
• מותר ואף ראוי לתבוע כשיש ללווה והוא מתמהמה.

מתי מותר ואף מצווה לתבוע

אין באיסור זה כדי לפטור את הלווה מתשלום. כאשר יש ביד הלווה לפרוע, מותר למלווה לתבוע את חובו. הפוסקים הדגישו שחובה על הלווה לפרוע במועד, ומי שיכול לשלם ואינו משלם נקרא רשע.

איסור על הלווה — "רשע ולא ישלם"

האיזון ההלכתי דורש גם מן הלווה התנהגות ישרה. אסור ללווה לבזבז את הכסף עד שלא יישאר לו לפרוע, ואסור לו לדחות את המלווה כשיש בידו לשלם, שנאמר "אל תאמר לרעך לך ושוב".

גביית משכון ואיסור הכניסה לבית הלווה

גם בגביית משכון התורה הגבילה את המלווה. נאמר "לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו" — אסור למלווה להיכנס בעצמו לבית הלווה, אלא יעמוד בחוץ והלווה יוציא לו.

הדרך הראויה בתביעת חוב

דרך היושר היא לתבוע חוב בנחת ובדרך כבוד, ולא בבושת פנים. כאשר הלווה אינו פורע אף שיש בידו, רשאי המלווה לתבוע בבית דין ולגבות כדין.

מאיזון עדין זה לומדים על דרך התורה בדיני ממונות. למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.