כשהשאלות נשארות פתוחות: אמונה בלי תשובות מלאות

אחת השאלות הקשות ביותר שאדם נתקל בהן בחייו עולה בדיוק ברגעי האובדן: למה? למה נלקח דווקא הוא? למה דווקא עכשיו? למה כך? אלו שאלות שאינן מבקשות הסבר תיאורטי, אלא בוקעות מעומק הכאב. וברוב המקרים, האמת הכואבת היא שאין בידינו תשובה מלאה. השאלה נשארת פתוחה.

גבול ההבנה האנושית

היהדות אינה מתחמקת מן השאלה, אך גם אינה מתיימרת לפתור אותה תמיד. כבר משה רבנו, גדול הנביאים, ביקש מן הקדוש ברוך הוא להבין את דרכי הנהגתו בעולם — ונאמר לו שאין אדם יכול להשיג זאת בשלמות בעודו חי. אם משה רבנו לא השיג את מלוא ההבנה, מה נאמר אנו? יש גבול להשגה האנושית, ויש דברים שנשגבים מבינתנו לא משום שאין בהם פשר, אלא משום שהפשר גדול מכלי הקיבול שלנו.

הכרה זו אינה כניעה או ויתור. היא דווקא ביטוי לאמונה בוגרת. ילד קטן אינו מבין מדוע הוריו מונעים ממנו דברים מסוימים, וייתכן שאף כועס עליהם. אך כאשר יגדל, יבין שהמניעה נבעה מאהבה ומדאגה. כך גם אנו ביחס לבורא: מתוך מבטנו המוגבל איננו רואים את התמונה השלמה, אך אנו מאמינים שיש תמונה כזו, ושהיא נובעת מאהבה.

בין הסבר לנוכחות

חשוב להבחין בין שני דברים שונים שאדם מחפש ברגעי משבר. לעיתים אנו חושבים שאנו מחפשים הסבר, בעוד שלמעשה אנו מחפשים נוכחות. כשילד נופל ובוכה, הוא אינו זקוק להרצאה על כוח המשיכה. הוא זקוק לחיבוק. כך גם אנו ברגעי אובדן: יותר מן ההסבר, אנו זקוקים לדעת שאיננו לבד, שיש מי שמלווה אותנו גם בתוך החושך.

וזו בדיוק ההבטחה שנותנת האמונה. אין היא מבטיחה שנבין הכול. היא מבטיחה שלא נישאר לבד. דוד המלך אומר בתהילים: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי". שימו לב — הוא אינו אומר שלא יהיה גיא צלמוות. הוא אינו מבטיח חיים ללא עמקים אפלים. הוא אומר דבר אחר: גם בתוך העמק האפל ביותר, אינני לבד, כי "אתה עמדי".

אמונה למרות, לא אמונה בגלל

יש הבדל גדול בין אמונה ש"מסתדרת" כי הכול הולך טוב, לבין אמונה שמחזיקה מעמד גם כשהכול קורס. הראשונה נוחה, אך שברירית. השנייה כואבת, אך איתנה. אברהם אבינו לא נקרא "ראש המאמינים" משום שחייו היו קלים, אלא משום שהאמין דווקא בתוך הניסיונות הקשים. האמונה הגדולה אינה זו שאין לה שאלות, אלא זו שממשיכה להאמין למרות השאלות.

אדם רשאי לבוא בשאלות אל בוראו. התנ"ך מלא בכך — איוב התווכח, ירמיהו קונן, דוד המלך זעק. הזעקה אינה היפך האמונה; פעמים רבות היא ביטוי לה. מי שזועק אל ה' מתוך כאבו, עדיין מאמין שיש למי לזעוק. הבעיה אינה בשאלה הכואבת; הבעיה היא רק כאשר השאלה הופכת לחומה החוסמת את הלב ומנתקת אותו ממקור החיים.

לחיות עם התעלומה

בסופו של דבר, נדרשת מאיתנו היכולת לחיות עם תעלומה. לא לפתור אותה בכוח, לא להעמיד פנים שהיא אינה קיימת, אלא להחזיק אותה בלב לצד האמונה. אפשר לומר בו-זמנית "אינני מבין" וגם "אני מאמין". שני המשפטים האלה אינם סותרים זה את זה; הם משלימים זה את זה ויוצרים את האמונה הבוגרת והעמוקה ביותר.

אם אתה נושא בלבך שאלה כואבת שאין לה מענה, דע שאינך חוטא בכך. השאלה היא חלק מן הדרך. אך אל תיתן לה לכבות את האור. החזק את השאלה ביד אחת, ואת האמונה ביד השנייה, והמשך ללכת. גם כשהדרך אפלה, ה' עמך — וזו ההבטחה היחידה שאנו באמת זקוקים לה.