כבוד הדיין והזהירות מזלזול בבית דין

התורה ציוותה על כבוד הדיינים ובית הדין, שכן הדיינים יושבים במקום שכינה כשהם דנים דין אמת. נאמר "אלהים לא תקלל", ודרשו חז"ל שאזהרה זו כוללת גם איסור לקלל דיין. הכבוד לבית הדין אינו עניין אישי של הדיין, אלא כבוד התורה והמשפט שהוא נציגם.

הדיין יושב במקום שכינה

אמרו חז"ל שכל דיין הדן דין אמת לאמיתו, אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. וכן אמרו שהשכינה שורה בין הדיינים בשעה שהם דנים. מכאן עומק חובת הכבוד — שאין זה כבוד לבשר ודם אלא הכרה במלאכת הקודש של עשיית המשפט.

איסור ביזוי וקללה

אסור לקלל דיין, ואסור לבזותו או לזלזל בו ובפסיקתו. המבזה תלמיד חכם, ועל אחת כמה וכמה דיין היושב על מדין, עובר איסור חמור. כן אסור לדבר בזלזול על בית הדין או על פסקיו, גם אם נראה לאדם שאינו צודק בעיניו.

• אסור לקלל דיין מן התורה.
• אסור לבזות בית דין או לזלזל בפסיקתו.
• הכבוד נובע מהיות הדיין נציג התורה והמשפט.
• גם בעל דין שהפסיד מחויב בכבוד בית הדין.

חובת הדיין כלפי הציבור

גם הכבוד מטיל אחריות. הדיין עצמו צריך לנהוג בכובד ראש ובענווה, ולא לנצל את כבודו לרעה. עליו לזכור שהוא משרת את הצדק, ולא להתגאות במעמדו. אמרו חכמים לדיין: ראה את מי אתה דן ולפני מי אתה דן ומי עתיד להיפרע ממך אם תטה את הדין.

גבולות הביקורת

כבוד הדיין אינו אומר שכל פסיקה היא מעבר לכל בירור. ההלכה מכירה באפשרות של ערעור ושל בירור טעות בדין בפני בית דין גבוה יותר או בית דין אחר. אלא שהדבר צריך להיעשות בדרכי כבוד ובמסגרת ההלכה, ולא בדרך של ביזוי ולעג. ביקורת עניינית ומכובדת על תוכן פסק, המוגשת כראוי, אינה בכלל איסור ביזוי בית דין; אך לעג, השמצה וזלזול אסורים.

כבוד הדדי באולם הדין

הדיין נדרש לנהוג בכבוד שווה כלפי שני בעלי הדין, ואסור לו לכבד אחד מהם יותר מחברו, כדי שלא ירא השני לטעון את טענותיו. וכן בעלי הדין מצווים לנהוג בכבוד באולם הדין ולא להפריע למהלך הדיון. בית דין שכבודו נשמר הוא בית דין שיכול לקיים משפט אמת.

למעשה יש להתייעץ עם רב מוסמך.