ויגש — כשהלב נפתח

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" (בראשית מד, יח). מילה אחת — ויגש — פותחת את אחת הסצנות המרגשות בתורה. יהודה ניגש אל השליט המצרי לא בכניעה אלא בעמידה של ערב: הוא התחייב על בנימין, והוא מוכן למסור את עצמו תחתיו. כאן מתגלה התשובה האמיתית של יהודה — אותו יהודה שמכר את יוסף, עומד עתה ומוסר נפש על אחיו הקטן.

אני יוסף

כשרואה יוסף שאחיו השתנו באמת, כששינו את מעשיהם והם נכונים למסור נפש זה על זה, הוא אינו יכול עוד: "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק... אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי" (בראשית מה, א-ג). שתי המילים הללו, "אני יוסף", מנפצות שנים של ריחוק וחשד.

וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם (בראשית מה, ה)

ראייה שאינה מאשימה

גדולתו של יוסף ברגע הזה אינה במחילה בלבד, אלא בראייה. הוא מלמד את אחיו לראות את היד המכוונת מאחורי המאורעות: לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים. אין זו הכחשה של אחריותם — מכירה היא מכירה — אך יש כאן עין מאמינה הרואה את החוט המקשר את כל הפרקים לתכלית אחת.

הספורנו מעיר שיוסף לא ביקש לבייש את אחיו, ולכן הוציא כל איש מעליו. אהבת אמת אינה חושפת את חרפת הזולת ברבים. ויגש מלמד שגם הפיוס הגדול ביותר נשמר בצנעה, מתוך כבוד.