כשהכעס בוער: דרכה של היהדות לרסן את אש הכעס

מעט מידות זכו לגינוי חריף כל כך במקורותינו כמו הכעס. חכמינו השוו את הכועס לעובד עבודה זרה, ולימדו שכל הכועס - כל מיני גיהינום שולטים בו. מדוע התייחסות כה חמורה למידה שנדמית לעיתים כתגובה אנושית טבעית?

שורש הכעס

בעלי המוסר העמיקו לבאר שהכעס נובע לרוב מגאווה ומתחושה שמגיע לנו משהו שלא קיבלנו. כשהמציאות אינה מתנהגת כפי שציפינו, או כשאדם פוגע בכבודנו, מתעורר הכעס. במובן זה, הכעס הוא ביטוי לכך שאנו מציבים את עצמנו ואת רצוננו במרכז.

לעומת זאת, מי שמפנים שהכל מאת הבורא, ושאף עלה אינו נע אלא ברצונו, מתקשה לכעוס. שכן על מי יכעס? הכל בא מן ההשגחה. הבעל שם טוב לימד שאדם המאמין שהכל מאת ה' שרוי בשלווה גדולה.

הנזק שבכעס

הכעס מזיק בכמה מישורים בו זמנית:

• נזק רוחני - הוא מאבד את צלילות הדעת, וכפי שאמרו חכמים 'כל הכועס - חכמתו מסתלקת ממנו'.
• נזק בין אישי - דברים שנאמרים בכעס פוצעים ומשאירים צלקות שקשה לאחות.
• נזק עצמי - הכעס שוחק את הכועס עצמו, פוגע בבריאותו ובשלוות נפשו.

הרמב'ם, שלרוב מורה על דרך האמצע במידות, מורה בעניין הכעס להתרחק עד הקצה האחרון. בעניין זה הוא ממליץ להרגיל את עצמו שלא לכעוס כלל, גם על דברים שראויים לכאורה לכעוס עליהם.

בין כעס פנימי לבין הראיית כעס

יש מקרים שבהם נדרש האדם להראות מורת רוח - למשל הורה המחנך את ילדו או מורה כלפי תלמידו. אך גם כאן לימדו שיש להראות כעס כלפי חוץ בעוד הלב נשאר רגוע. הכעס המבוקר, המכוון לתכלית חינוכית, שונה מהותית מהכעס הסוער השוטף את האדם ומאבד אותו.

כלים מעשיים להתמודדות עם הכעס

• השהיה - לעצור לפני התגובה, ולו לכמה שניות. רוב הכעסים מאבדים מעוצמתם אם איננו פורקים אותם מיד.
• התבוננות בהשגחה - להזכיר לעצמנו שמה שקרה הוא חלק מתמונה גדולה יותר.
• ויתור על הכבוד - חלק גדול מהכעסים מקורם בפגיעה בכבוד. מי שמוכן לוותר על מעט מכבודו, חוסך מעצמו כעסים רבים.
• תפילה - לבקש מהבורא סיוע ברכישת מידת הסבלנות וארך האפיים.

השחרור מן הכעס אינו קל, והוא עבודה של שנים. אך כל פעם שאדם מצליח לבלוע עלבון ולהבליג, הוא בונה בתוכו אדם חזק ושליו יותר. הניצחון על הכעס הוא מן הניצחונות הגדולים שאדם יכול להשיג על עצמו.