
פרשת ויגש בקיצור: נאום יהודה, יוסף מתוודע לאחיו, "עוד יוסף בני חי", ירידת יעקב ומשפחתו למצרים, פגישת יעקב ויוסף, יעקב לפני פרעה ושנות הרעב — עם דברי רש״י.
פרשת ויגש (בראשית פרק מ״ד פסוק י״ח – פרק מ״ז פסוק כ״ז) היא שיא סיפור יוסף ואחיו: יהודה ניגש אל יוסף, יוסף מתוודע לאחיו, ויעקב, שהתאבל על בנו עשרים ושתיים שנה, שומע את הבשורה ויורד עם כל ביתו למצרים.
יהודה ניגש אל יוסף ודיבר באוזניו דברים מרגשים: הוא סיפר על האב הזקן, על "ילד זקונים קטן" שאביו אוהבו ונפשו קשורה בנפשו, ועל הערבות שקיבל על עצמו. ובסיום הציע את עצמו: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני, והנער יעל עם אחיו. כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי". זו תשובה שלמה: האחים, שמכרו בעבר את יוסף, מוכנים עתה למסור את עצמם על בנימין.
"ולא יכול יוסף להתאפק" — הוא הוציא כל איש מעליו, ונתן את קולו בבכי. "אני יוסף, העוד אבי חי?" — ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו. יוסף קירב אותם ואמר: "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה. ועתה אל תעצבו... כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". ועוד: "לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלוקים".
"ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה על צווארו". רש״י מבאר שבכה על שני מקדשות שעתידים להיות בחלקו של בנימין ולהיחרב, ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וליחרב.
יוסף שלח את אחיו להביא את אביו, ונתן להם עגלות. רש״י מביא שבעגלות שלח יוסף סימן לאביו: העניין האחרון שלמדו יחד היה פרשת עגלה ערופה. ויוסף הזהירם: "אל תרגזו בדרך". כשסיפרו ליעקב — "ויפג ליבו כי לא האמין להם", אך כשראה את העגלות "ותחי רוח יעקב אביהם" — רש״י: שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו. ואמר ישראל: "רב, עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות".
בבאר שבע הקריב יעקב זבחים, והקב״ה נגלה אליו במראות הלילה: "אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם. אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה". התורה מונה את בני ישראל הבאים מצרימה — "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים".
יעקב שלח את יהודה לפניו להורות לפניו גושנה — ורש״י מביא שנשלח לתקן בית תלמוד, שמשם תצא הוראה. יוסף אסר מרכבתו ועלה לקראת ישראל אביו, "ויפול על צוואריו ויבך על צוואריו עוד". רש״י מביא שיעקב לא נפל על צווארי יוסף ולא נשקו, שהיה קורא את שמע. ויעקב אמר: "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך, כי עודך חי".
יוסף הציג חמישה מאחיו לפני פרעה, ופרעה נתן להם לשבת בארץ גושן, מיטב הארץ. אחר כך העמיד את יעקב לפני פרעה. לשאלת פרעה "כמה ימי שני חייך" השיב יעקב: "ימי שני מגוריי שלושים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותיי". יעקב בירך את פרעה ויצא מלפניו.
יוסף כלכל את אביו ואחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף. הרעב גבר, ויוסף ליקט את הכסף, ואחריו את המקנה ואת האדמה — וקנה את כל אדמת מצרים לפרעה, מלבד אדמת הכהנים. הוא קבע חוק: חומש לפרעה מן התבואה. הפרשה מסתיימת: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד".
יוסף מלמד אותנו להסתכל על העבר בעיניים של אמונה: "לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלוקים" — אין מקום לנקמה ולטינה, אלא להבנה שהכול מאת ה׳ לטובה. ויהודה מלמד מהי ערבות אמיתית — "כל ישראל ערבים זה בזה".
"ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו". במדרש (בראשית רבה צ״ג, י׳) נאמר: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה! יוסף הקטן שבשבטים היה, ולא יכלו אחיו לעמוד בתוכחתו — כשיבוא הקב״ה ויוכיח כל אחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה.
המפגש בין יהודה ליוסף הוא מפגש בין שני מנהיגים: יהודה, שממנו תצא מלכות בית דוד, ויוסף, ראש בית יוסף. ההפטרה של הפרשה, מספר יחזקאל (פרק ל״ז), מתארת את הנביא לוקח שני עצים — "עץ יהודה" ו"עץ יוסף" — ומחברם: "והיו לאחדים בידך". הגאולה העתידה תביא לאחדות שלמה בין כל חלקי העם.
הסיכום מיועד ללימוד ולהיכרות עם הפרשה; מומלץ ללמוד את הפרשה בפנים עם פירוש רש״י.
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק