
פרשת ויחי בקיצור: שבע עשרה שנות יעקב במצרים, השבועה ליוסף, ברכת אפרים ומנשה, ברכות יעקב לשנים עשר השבטים, פטירתו וקבורתו במערת המכפלה, ופטירת יוסף — עם דברי רש״י.
פרשת ויחי (בראשית פרק מ״ז פסוק כ״ח – פרק נ׳ פסוק כ״ו) חותמת את ספר בראשית. היא מתארת את שנותיו האחרונות של יעקב אבינו במצרים, את ברכותיו לנכדיו ולבניו — שבטי ישראל — ואת פטירתו ואת פטירת יוסף. בסיום הקריאה אומרים בבית הכנסת: "חזק חזק ונתחזק".
רש״י מעיר שפרשה זו סתומה בספר התורה — אין בינה לבין הפרשה הקודמת רווח של פרשה. ומבאר: כיוון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד; דבר אחר — שביקש יעקב לגלות את הקץ לבניו, ונסתם ממנו.
"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", וכל ימי חייו היו מאה ארבעים ושבע שנה. כשקרבו ימיו למות קרא ליוסף וביקש: "ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים... ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם". רש״י מבאר שחסד שעושים עם המתים הוא "חסד של אמת", שאינו מצפה לתשלום גמול. יוסף נשבע לו.
יעקב חלה, ויוסף בא אליו עם שני בניו. יעקב אמר: "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" — כל אחד מהם ייחשב לשבט בפני עצמו. כשהגיש יוסף את בניו, שיכל יעקב את ידיו: שם את ימינו על ראש אפרים הצעיר, ואת שמאלו על ראש מנשה הבכור. יוסף ניסה להסב את ידו, ויעקב השיב: "ידעתי בני ידעתי... ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו".
יעקב בירך: "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים, ויקרא בהם שמי ושם אבותיי אברהם ויצחק, וידגו לרוב בקרב הארץ". ועוד: "בך יברך ישראל לאמר: ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה" — ומכאן המנהג לברך את הבנים בליל שבת בנוסח זה.
"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" — יעקב קרא לבניו וברך כל אחד "אשר כברכתו". מקצת הברכות:
יעקב ציווה את בניו לקבור אותו במערת המכפלה, שם קבורים אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ושם קבר את לאה. "ויגווע ויאסף אל עמיו" — ורש״י מביא את דברי חז״ל: "יעקב אבינו לא מת" (תענית ה ע״ב). יוסף נפל על פני אביו ובכה, ומצרים בכו אותו שבעים יום. יוסף ואחיו, עם מחנה כבד מאוד, עלו לקבור את יעקב בארץ כנען, ועשו לו אבל גדול בגורן האטד.
אחרי פטירת אביהם חששו האחים שמא יוסף ישטום אותם. יוסף בכה ואמר: "אל תיראו... ואתם חשבתם עליי רעה, אלוקים חשבה לטובה", ודיבר על ליבם.
יוסף ראה לאפרים בני שילשים, ובני מכיר בן מנשה. לפני מותו אמר לאחיו: "פקוד יפקוד אלוקים אתכם, והעליתם את עצמותיי מזה" — והשביע אותם על כך. יוסף מת בן מאה ועשר שנים, וחנטו אותו ויישם בארון במצרים. כך מסתיים ספר בראשית — במשפחה שירדה למצרים, ובהבטחה לגאולה.
ספר בראשית מסתיים בברכה ובתקווה: "פקוד יפקוד" — הבטחה שהגאולה תבוא. וברכת "ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה" מזכירה שהברכה הגדולה לבנים היא שישמרו על זהותם ויחד יגדלו באחווה, גם בגלות.
יעקב אמר ליוסף: "ואני בבואי מפדן — מתה עליי רחל בארץ כנען בדרך... ואקברה שם בדרך אפרת, היא בית לחם". רש״י מבאר למה לא קבר אותה במערת המכפלה: על פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה. כשיגלה אותם נבוזראדן ויהיו עוברים דרך שם, תצא רחל על קברה ותבכה ותבקש עליהם רחמים — שנאמר "קול ברמה נשמע... רחל מבכה על בניה", והקב״ה משיבה: "מנעי קולך מבכי... ושבו בנים לגבולם".
יעקב נתן ליוסף "שכם אחד על אחיך" — חלק נוסף. ואכן, עצמות יוסף, שהעלו בני ישראל ממצרים, נקברו בשכם (יהושע פרק כ״ד). הבטחת "פקוד יפקוד" התקיימה, ויוסף חזר אל ארצו.
הסיכום מיועד ללימוד ולהיכרות עם הפרשה; מומלץ ללמוד את הפרשה בפנים עם פירוש רש״י.
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
פרשת שבוע
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק
מבזק