פרשת שלח לך - סיכום הפרשה: חטא המרגלים, תשעה באב ומצוות ציצית

פרשת שלח לך (במדבר פרק י"ג - פרק ט"ו) היא אחת הפרשות הדרמטיות בתורה. בתוכה נגזר על דור יוצאי מצרים שלא ייכנס לארץ ישראל, ובסופה ניתנה מצוות ציצית, המלווה כל יהודי בכל יום. כך הפרשה עוברת ממשבר אמונה קשה אל תיקון: מן העיניים שראו רע אל העיניים שמתבוננות בציצית וזוכרות את כל מצוות ה'.

"שלח לך אנשים" - לדעתך

"שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" (במדבר י"ג, ב). רש"י מדייק במילה "לך": "לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה שלח". על פי דברי משה בספר דברים (א, כב), בני ישראל הם שביקשו לשלוח אנשים, והקב"ה הניח למשה להחליט. עוד מביא רש"י: "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". המרגלים ראו כמה חמור דיבור רע, ובכל זאת חזרו ודיברו רע - הפעם על הארץ.

נשלחו שנים עשר אנשים, נשיא אחד מכל שבט, "כלם אנשים ראשי בני ישראל המה" (י"ג, ג). אלה היו אנשים חשובים וצדיקים בשעת שליחותם, ודווקא משום כך הנפילה מלמדת עד כמה צריך האדם להישמר.

הושע שנעשה יהושע, וכלב בחברון

"ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (י"ג, טז). רש"י מבאר: "התפלל עליו: י-ה יושיעך מעצת מרגלים". משה הוסיף לשמו של תלמידו אות משמו של הקב"ה, כדי שיינצל מן העצה הרעה.

"ויעלו בנגב ויבא עד חברון" (י"ג, כב). הפסוק פותח בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד. חז"ל (סוטה לד, ב) ורש"י מבארים שכלב לבדו הלך לחברון להשתטח על קברי האבות ולבקש שלא יוסת להצטרף לעצת חבריו. מכאן למדו רבים את כוחה של תפילה במקומות הקדושים.

הדיבור הרע על הארץ

אחרי ארבעים יום חזרו המרגלים, ובידם אשכול ענבים שנשאו "במוט בשנים" (י"ג, כג), וגם רימונים ותאנים. הם פתחו בשבח: "וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה", אך מיד המשיכו: "אפס כי עז העם הישב בארץ, והערים בצרות גדלת מאד" (י"ג, כז-כח). כלב השתיק את העם ואמר: "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה" (י"ג, ל).

המרגלים הוסיפו: "ארץ אכלת יושביה היא" (י"ג, לב). רש"י מבאר שבכל מקום שעברו ראו קוברים מתים - והקב"ה עשה זאת לטובתם, כדי שיושבי הארץ יהיו טרודים באבלם ולא ישימו לב למרגלים. מה שהיה חסד שמים פירשו המרגלים כסכנה. ועוד אמרו: "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (י"ג, לג). מי שרואה את עצמו קטן, סבור שגם אחרים רואים אותו כך.

בכייה של חינם - ותשעה באב

"ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא" (י"ד, א). הגמרא (תענית כט, א) מלמדת שאותו לילה היה ליל תשעה באב, ואמר הקב"ה: "אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות". מאותו לילה נקבע תשעה באב כיום של צרות לעם ישראל, ובו נחרבו שני בתי המקדש.

יהושע וכלב קרעו את בגדיהם ואמרו: "טובה הארץ מאד מאד... אך בה' אל תמרדו, ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם" (י"ד, ז-ט). העם רצה לרגום אותם באבנים, ואז "כבוד ה' נראה באהל מועד".

"סלחתי כדברך"

משה עמד שוב בתפילה, והזכיר מן המידות שנתגלו לו אחרי חטא העגל: "ה' ארך אפים ורב חסד, נשא עון ופשע" (י"ד, יח). הקב"ה השיב: "סלחתי כדברך" (י"ד, כ) - פסוק שאנו אומרים בתחילת ליל יום הכיפורים. אך הסליחה לא ביטלה את העונש: "במדבר הזה יפלו פגריכם" (י"ד, כט). כל מי שנמנה מבן עשרים שנה ומעלה ימות במדבר, מלבד כלב בן יפנה ויהושע בן נון. "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה" (י"ד, לד) - ארבעים שנות נדודים. המרגלים עצמם מתו במגפה לפני ה'.

המעפילים

למחרת התחרטו העם ואמרו: "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו" (י"ד, מ). משה הזהיר אותם: "למה זה אתם עברים את פי ה'... אל תעלו כי אין ה' בקרבכם" (י"ד, מא-מב). הם לא שמעו, "ויעפלו לעלות", והעמלקי והכנעני הכום עד החרמה. הלקח: גם תשובה צריכה להיות על פי רצון ה', ולא מתוך התעקשות.

נסכים וחלה - הבטחה שתיכנסו

מיד אחרי הגזירה מצווה התורה: "כי תבאו אל ארץ מושבתיכם" (ט"ו, ב), ומפרטת את המנחה והנסכים שיבואו עם הקרבנות. בכך יש נחמה: הדור הבא ייכנס לארץ.

בפרשה גם מצוות חלה: "ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה" (ט"ו, כ). בזמן המקדש ניתנה החלה לכהן. חכמים קבעו בה שיעור: אחד מעשרים וארבעה לבעל הבית, ואחד מארבעים ושמונה לנחתום (משנה חלה ב, ז). בזמן הזה, שכולנו טמאי מתים, מפרישים כזית ושורפים אותו (שולחן ערוך יורה דעה סימן שכ"ב). שיעור הקמח שממנו מפרישים בברכה נתון במחלוקת הפוסקים, ולכן יש לברר אותו אצל רב. הפרשת חלה היא מן המצוות שנשים נוהגות בהן ביותר, ורבות מתפללות בשעת ההפרשה.

שגגת ציבור והמקושש

אחר כך מובאים דיני קרבן על עבודה זרה בשגגה, של הציבור ושל היחיד (ט"ו, כב-לא). אחריהם בא מעשה המקושש: "וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת" (ט"ו, לב). עד אז לא נתפרש באיזו מיתה הוא חייב, והקב"ה אמר "רגום אתו באבנים כל העדה". הגמרא (שבת צו, ב) מביאה את דעת רבי עקיבא שהמקושש היה צלפחד.

ציצית - "ולא תתורו אחרי לבבכם"

הפרשה נחתמת במצוות ציצית (ט"ו, לז-מא), שהיא הפרשה השלישית של קריאת שמע: "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". הלשון "תתורו" מזכירה את "לתור את הארץ" שבתחילת הפרשה. רש"י מבאר: "הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות - העין רואה והלב חומד והגוף עושה".

רש"י מוסיף ש"ציצית" בגימטריה היא שש מאות, ועם שמונה החוטים וחמשת הקשרים יחד הן תרי"ג - כנגד כל המצוות. וכך אמרו חז"ל (מנחות מג, ב): "שקולה מצוה זו כנגד כל המצוות כולן". בפרשה נזכר גם "פתיל תכלת", ושאלת התכלת בימינו נידונה בהרחבה בין הפוסקים. בסיום הפרשה נזכרת יציאת מצרים: "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", ולכן קוראים את הפרשה גם בקריאת שמע של ערבית (משנה ברכות א, ה).

ההפטרה - המרגלים ששלח יהושע

ההפטרה (יהושע פרק ב) מספרת על שני מרגלים שיהושע שלח ליריחו ועל רחב שהסתירה אותם. הפעם המרגלים חוזרים ואומרים: "כי נתן ה' בידנו את כל הארץ" (יהושע ב, כד). יהושע, שהיה בין המרגלים של משה, שלח שנים בלבד ובסתר - ותיקן בכך את מה שהשתבש בדור הקודם.

מסר לשבת

הפרשה מלמדת שאותה מציאות נראית אחרת לגמרי לפי העיניים שמסתכלות בה. עשרה מרגלים ראו ענקים וקברים, ושניים ראו "טובה הארץ מאד מאד". הציצית שבסוף הפרשה מזמינה אותנו לבחור בכל בוקר באילו עיניים נסתכל על חיינו: עיניים שזוכרות את מצוות ה' ובוטחות בו.

הסיכום נועד ללימוד ולהעשרה. לשאלות מעשיות בהלכה - יש לפנות למורה הוראה.