פרשת בשלח — סיכום הפרשה: קריעת ים סוף, שירת הים, המן ומלחמת עמלק

פרשת בשלח (שמות פרק י״ג פסוק י״ז – פרק י״ז פסוק ט״ז) מתארת את הימים הראשונים של עם ישראל כעם חופשי: הנס הגדול של קריעת ים סוף, השירה שפרצה מן הלב, והניסיונות הראשונים במדבר. השבת שבה קוראים אותה נקראת "שבת שירה", על שם שירת הים.

"ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים"

הקב״ה לא הוליך את העם בדרך הקצרה, "פן יינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה", אלא סיבב אותם דרך המדבר. "וחמושים עלו בני ישראל" — רש״י מביא שני פירושים: מזוינים; ודבר אחר — אחד מחמישה יצאו, ושלושה חלקים מתו בשלושת ימי אפלה. משה לקח עימו את עצמות יוסף, כפי שהשביע יוסף את בני ישראל. וה׳ הולך לפניהם — יומם בעמוד ענן, ולילה בעמוד אש.

פרעה רודף

פרעה התחרט: "מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל", ורדף אחריהם בשש מאות רכב בחור. בני ישראל ראו את מצרים נוסע אחריהם, "וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה׳". משה הרגיע: "התייצבו וראו את ישועת ה׳... ה׳ יילחם לכם, ואתם תחרישון".

וה׳ אמר: "מה תצעק אליי? דבר אל בני ישראל ויסעו". רש״י מבאר: לא עת עתה להאריך בתפילה, שישראל נתונים בצרה.

קריעת ים סוף

משה נטה את ידו על הים, וה׳ הוליך את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, "ויבקעו המים". בני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם". המצרים נכנסו אחריהם, ובאשמורת הבוקר שבו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים — "לא נשאר בהם עד אחד". "וירא ישראל את היד הגדולה... וייראו העם את ה׳, ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו".

שירת הים

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳". רש״י מבאר: "אז" — כשראה את הנס עלה בליבו לומר שירה; ומביא את דברי חז״ל (סנהדרין צ״א ע״ב) שלשון "ישיר" — לשון עתיד — רמז לתחיית המתים מן התורה. בשירה: "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה", "זה אלי ואנוהו" — ודרשו חז״ל (שבת קל״ג ע״ב): התנאה לפניו במצוות, ומכאן מצוות הידור מצווה. ובסופה: "ה׳ ימלוך לעולם ועד".

מרים הנביאה לקחה את התוף בידה, וכל הנשים יצאו אחריה בתופים ובמחולות. רש״י מביא: מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב״ה עושה להם ניסים, והוציאו תופים ממצרים.

מרה

שלושה ימים הלכו במדבר ולא מצאו מים, ובמרה המים היו מרים. ה׳ הורה למשה עץ, השליכו אל המים "וימתקו המים". "שם שם לו חוק ומשפט" — רש״י: במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהן: שבת, פרה אדומה ודינים. "כי אני ה׳ רופאך".

המן והשבת

במדבר סין התלוננו בני ישראל על "סיר הבשר" שבמצרים. ה׳ אמר: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים". בערב עלה השליו, ובבוקר — המן: "כזרע גד לבן, וטעמו כצפיחית בדבש". כל אחד לקט עומר לגולגולת, "המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר", ומה שהותירו עד בוקר — התליע.

ביום השישי ירד לחם משנה — שני עומרים לאחד, ובשבת לא ירד מן. "ראו כי ה׳ נתן לכם השבת... שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". מכאן מנהג שתי החלות בסעודות השבת. צנצנת מן הונחה לפני העדות למשמרת לדורות, ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה.

מסה ומריבה

ברפידים לא היו מים, והעם רב עם משה. ה׳ ציווה את משה להכות בצור בחורב, ויצאו ממנו מים. המקום נקרא "מסה ומריבה" — על ניסותם את ה׳ לאמור: "היש ה׳ בקרבנו אם אין".

מלחמת עמלק

"ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". יהושע יצא להילחם, ומשה עלה לראש הגבעה. "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל". אהרן וחור תמכו בידיו עד בוא השמש. המשנה (ראש השנה פרק ג׳ משנה ח׳) שואלת: וכי ידיו של משה עושות מלחמה? אלא — כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמיים, היו מתגברים. ה׳ אמר: "כתוב זאת זיכרון בספר... כי מחה אמחה את זכר עמלק", והפרשה מסתיימת: "מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור".

מסר לשבוע

"דבר אל בני ישראל ויסעו" — יש רגעים שבהם צריך להתפלל, ויש רגעים שבהם צריך לצעוד קדימה באמונה, ואז הים נבקע. והמן מלמד שהפרנסה באה מן השמיים, יום אחר יום, ושבשבת מקבלים ברכה כפולה.

הסיכום מיועד ללימוד ולהיכרות עם הפרשה; מומלץ ללמוד את הפרשה בפנים עם פירוש רש״י.