כבוד האדם

כותב רבנו הרא"ש בספרו "אורחות חיים": "וכיוון שהקב"ה בראו, ודאי יכבד את המקום, שבאיזה זמן או באיזה מקום בעולם יקדש את שמו של הקב"ה על ידו, שהקב"ה יודע עתידות למה הוציאו לעולם". ובכל רשע, אלמלא יודעים בשמים שתבוא על ידו איזו טובה או צורך לטובת הכלל או למצוות, לא היה נולד כלל.

ה' ברא כל אדם ואדם בשביל כבודו, זאת אומרת שאין שום אדם בעולם שאינו מביא כבוד לה', שאם לא כן לא היה בורא אותו. אפילו אדם הרחוק ביותר מהקב"ה נמצא כאן כדי להביא כבוד לה'. לכן אומרת המשנה באבות: "אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום". אסור לבזות שום אדם בעולם. כל עוד הקב"ה מחייה אותו ונותן לו אוכל ואוויר, יש לו מטרה לתת כבוד לה', וכך אומר הנביא: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".

אי אפשר לדעת איזה כבוד הוא עתיד לתת להקב"ה, ואם בכבודו של רשע צריך להיזהר, קל וחומר שאסור לזלזל באדם שעומד ומדבר דברי תורה, גם אם אינך מתחבר לדבריו. לא תקרא תהילים לפניו ולא תעיין בספר אחר ולא תצא החוצה להראות שאינו מעניין אותך, שחס וחלילה לא ייפגע. צריך להיזהר מאוד מאוד בכבוד האדם, ואמרו חז"ל שכבוד האדם הוא כמו אש, דבר שמסכן ויכול לשרוף.

הגמרא במסכת תענית מספרת על שלושה חכמים שלמדו תורה אצל רבא, ולאחר שנפטר הלכו ללמוד אצל רב פפא. וכל פעם שרב פפא היה אומר להם דברי תורה, לא היו נהנים כמו שנהנו מרבא, והיו רומזים זה לזה בעיניים שאין זה כמו שהיה אצל רבא. הם לא אמרו כלום, רק רמזו. ואומרת הגמרא שבאו להם בחלום ואמרו להם ששלושתם ימותו למחר, ואומר רש"י שנענשו על שזלזלו בחכם שנתן דרשה.

ובפרשתנו אנו רואים שכל זמן שלוט היה עם אברהם אבינו, לא נגלה אליו הקב"ה ולא דיבר איתו. וכותב רבי פנחס מקוריץ זצ"ל שאברהם אבינו היה מוכן לוותר על גילוי שכינה ועל קרבת אלוקים, ובלבד שלא יפגע בלוט ולא יעזוב אותו. אברהם אבינו מלמד אותנו שהכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני שכינה, להיות עם אדם מסכן ולשרת אותו ולעזור לו, זה יותר מלהיות עם הקב"ה ולדבר איתו.

(נערך מתוך "חסדי שמואל", וירא)