ט״ו באב: "לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב"

מיד לאחר עומק האבל והחורבן של תשעה באב, בפחות משבוע, מגיע יום של שמחה עצומה — חמישה עשר באב. המשנה מציבה אותו בפסגת ימי השמחה של ישראל, לצד יום הכיפורים דווקא, בהצהרה מפתיעה בעוצמתה, שדורות של פרשנים עמלו לרדת לעומקה.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים (תענית כו ע״ב).

מה אירע בט״ו באב

הגמרא (תענית ל-לא ע״א) מונה כמה וכמה מאורעות משמחים שאירעו כולם ביום זה לאורך הדורות, ומהם נשאבת שמחתו הכפולה:

• הותרו השבטים לבוא זה בזה — האיסור שנאסר על בנות הנוחלות להינשא לשבט אחר (מפני העברת נחלה) הוגבל לדור באי הארץ בלבד. משהותר, שבה ונתחזקה אחדות ישראל.
• הותר שבט בנימין לבוא בקהל — לאחר מעשה פילגש בגבעה, שנשבעו שבטי ישראל שלא להתחתן עם בנימין, הותר האיסור וחזר השבט להשתלב באומה.
• כלו מתי מדבר — ביום זה נשלמה מיתת דור המדבר, ופסקה הגזרה שנגזרה בעקבות חטא המרגלים. משכלו המתים, חזר הדיבור לשרות על משה רבנו בקרבה יתרה.
• ביטל הושע בן אלה את הפרוסדאות — המשמרות שהעמיד ירבעם בן נבט על הדרכים כדי למנוע עלייה לרגל לירושלים; משבוטלו, חזר העם לעלות לבית הבחירה.
• ניתנו הרוגי ביתר לקבורה — לאחר שנים שלא ניתנו להיקבר, ניתנו ביום זה, ועל נס זה ועל שלא הסריחו תיקנו את ברכת ״הטוב והמטיב״ בברכת המזון.
• יום שבירת הגרזן — יום שפסקו בו מלכרות עצים למערכת המזבח, שממנו ואילך תש כוח השמש והחלו להרבות בלימוד תורה בלילות.

יום השידוכים ובניין הבית בישראל

המשנה מתארת שביום זה היו בנות ירושלים יוצאות במחולות בכרמים, לבושות כולן בגדי לבן שאולים — כדי שלא לבייש את מי שאין לה בגד משלה, ולהשוות בין העשירה והענייה. הבחורים היו יוצאים אף הם, ובוחרים להם זיווג הגון. שמחה זו סימלה את בניין הבית הנאמן בישראל ואת המשך שרשרת הדורות, ולכן נחשב ט״ו באב בדורות מאוחרים ל״יום האהבה״ של ישראל — אך במובנו הטהור והקדוש: אהבה שתכליתה הקמת בית של תורה ומצוות.

מדוע דווקא אחרי תשעה באב

יש עומק גדול בסמיכות הימים. תשעה באב הוא שיא הפירוד, השנאה והחורבן — יום שבו נחרבו שני הבתים בעוון שנאת חינם. ט״ו באב, ששה ימים בלבד אחריו, הוא שיא האחדות: הותרו השבטים לבוא זה בזה, הותר בנימין, חזרה קרבת ה׳ והעלייה לרגל. כאילו התורה מלמדת אותנו שמתוך השבר עצמו צומחת האחדות, ומן האבל העמוק ביותר נולדת הנחמה הגדולה ביותר. ואף הירח, המגיע בליל ט״ו לשיא מילואו ואורו, הוא סמל לשלמות הבאה מיד לאחר החיסרון של תחילת החודש.

הלכה ומנהג

• אין אומרים תחנון בט״ו באב, וכן אין נופלים על פניהם ואין אומרים ״למנצח״.
• אין מספידים בו את המת ואין מתענים בו, אף לא יום קודם לחתונה.
• נהגו להרבות בו בשמחה ובלימוד תורה, ומכאן ואילך מוסיפים בסדרי הלימוד בלילות המתארכים.

סיכום

ט״ו באב מלמד אותנו שהשמחה האמיתית של ישראל אינה שמחה גשמית חולפת, אלא שמחת האחדות, בניין הבית הנאמן והתקרבות אל ה׳. מתוך עמקי האבל של תשעה באב עולה יום זך, לבן ומלא אור, המבשר שאחרי כל חורבן באה גאולה, ואחרי כל פירוד — בוא יבוא איחוד.