הענווה — הדרך אל הגדלות האמיתית

התורה מעידה על משה רבנו: 'והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה'. דווקא הגדול שבנביאים, מי שדיבר עם ה' פנים אל פנים, היה העניו שבכל האדם. מכאן שהענווה אינה סימן לחולשה או לקטנות, אלא מאפיין של גדולי הנפש. ככל שאדם גדול יותר, כך הוא מבין יותר עד כמה הוא קטן לפני הבורא.

מהי ענווה

טעות לחשוב שענווה היא לחשוב שאיננו שווים דבר. זו אינה ענווה אלא שקר ושפלות. הענווה האמיתית היא להכיר במעלות שיש לנו — ולזכור שכולן מתנה מאת ה'. העניו יודע שכישרונותיו, בריאותו והצלחותיו אינם פרי כוחו לבדו אלא חסד שהושפע עליו. משום כך אינו מתגאה בהם, אך גם אינו מזלזל בהם.

הגאווה ושורשה

הגאווה היא היפך הענווה, והיא שורש לקלקולים רבים. הגאה מתקשה לקבל ביקורת, להודות בטעות, ולכבד את הזולת. הוא חי במתח מתמיד, שכן כל פגיעה בכבודו מערערת אותו. בעלי המוסר לימדו שהגאווה היא כעבודה זרה דקה, שכן הגאה שם את עצמו במרכז במקום את בוראו. הענווה משחררת מן הנטל הזה.

כיצד קונים ענווה

דרך אחת היא ההתבוננות בגדלות הבריאה. כשאדם מתבונן בשמים, בכוכבים שאין להם מספר, בעולמות שמעבר להשגתנו, הוא חש מאליו את קטנותו. דרך נוספת היא לזכור מאין באנו ולאן אנו הולכים, כדברי המשנה: 'דע מאין באת ולאן אתה הולך'. ועוד: לכבד כל אדם, לחפש את המעלה שבו ולומר עליה, ולהתרגל להודות בטעויות בלא בושה.

חכמינו לימדו שהענווה עולה על כל המידות. במקום שבו אדם משפיל עצמו, שם מתגלה כבוד שמים. ומי שמשפיל עצמו, הקב"ה מגביהו. הענווה אינה הדרך לקטנות — היא הדרך אל הגדלות שאין לה גבול.