תשמע סיפור: פעם אחת בארץ רחוקה היתה ממלכה נפלאה שכל נתיניה חיו בה באושר ושלווה תחת שלטונו של מלך חכם וטוב לב. הם עבדו בחריצות למחייתם והעריצו את מלכם האהוב, שדאג במסירות לכל מחסורם. המלך בתבונתו הרבה ניהל את מערכות החינוך, הרווחה והמשפט בכשרון רב, וטיפח את ממלכתו כגן פורח עם המון מחשבה ותשומת לב. בממלכה המפוארת הזו חיו הנתינים כמו משפחה גדולה באחדות, שמחה ושפע רב, והיא אף ניהלה יחסים טובים והרמוניים עם שכנותיה, הממלכות האחרות.
הממלכה הזו היא משל לחיים האידיאליים שעל כל אחד מאיתנו לנהל ולטפח בתור השליט המוכשר של עולמו. בדיוק כמו במשל, גם עליך לדאוג שהחיים שלך יהיו משגשגים ותקינים בכל ההיבטים: הבריאות, המשפחה, הפרנסה והשפע החומרי, ההשכלה, מצב-הרוח והשמחה, מערכות היחסים, ההתפתחות האישית והצמיחה הרוחנית שלך. כמו המלך הנ"ל שמולך בחכמה ובנחישות על הפקידים והשרים שלו על מנת שיבצעו כהלכה את הוראותיו וינהלו באופן תקין את ממלכתו, כך גם בחיים שלך ממש, עליך למלוך בסמכותיות ומסירות על כוחות הנפש שלך: המחשבות, הרגשות, הדיבור, והמעשים שלך. כשאתה שולט על כוחות הנפש שלך בהצלחה אתה הופך למלך של עולמך. ואם אתה מתרשל ב"תפקידך" ונשלט על ידם חלילה, אתה למעשה ממליך אותם עליך, וכך הופך להיות עצמך העבד ו"מבצע הפקודות" של היצרים, הרגשות והמחשבות שלך. והכל תלוי בך.
אדם שחי חיים פוריים של שגשוג וצמיחה, בבריאות נפשית וגופנית, שוקל היטב את צעדיו ומעשיו, מנהל מערכות יחסים משמעותיות ויציבות הן עם משפחה והן עם חברים, ומתקדם וצומח ברוחניות, בתיקון המידות ולמעשה בכל היבטי החיים, ניתן להגדיר כאדם שמולך היטב על ממלכתו. ומי מאיתנו לא היה רוצה להנהיג את עולמו האישי כממלכה משגשגת ממש כמו בסיפור איתו פתחנו, תוך כדי שהוא חי בשמחה, שלווה והגשמה עצמית? אין אחד בעולם שלא היה רוצה לחיות בבטחון בעצמו וביכולותיו, ולהרגיש שהוא נמצא במקום הייחודי והמדויק ששמור לו בעולם. אין סיפוק ותחושת חופש גדולים יותר מאשר לחיות את ייעדונו האמיתי, תוך כדי שאנחנו עולים שלב אחר שלב בסולם החיים במסוגלות ובעוצמה. בתוך כל אחד ישנה השתוקקות פנימית ועמוקה להגשים את עצמו, ולהפוך להיות אדם שלם וייחודי שרק הוא בא לעולם הזה להיות, חופשי מכל פחד והתניה חברתית ולגלות מי הוא… באמת!
אך לצערנו, מעט מאוד זוכים לכך, במיוחד בדור המבולבל הזה ובחברה המערבית שלנו. רוב האנשים מנהלים חיים סטנדרטיים בסגנון "העתק-הדבק", שחינכו אותם שככה צריך ונכון לחיות, על פי ערכים ואמונות שהם לא באמת שלהם אלא נשתלו בראשם ושמוחם נשטף בהם מגיל צעיר. החברה שלנו מורכבת בעיקר מאנשים שמסתפקים "בלסמן וי" על חיים בנאליים וממוצעים שמיישרים-קו עם מה שמקובל ונוח. אך בסביבה שכל-כך לוחצת אותנו להתאים לתבנית "הנכונה", האם בכלל אפשר לחיות חיים אותנטיים של אמת וחופש? בוא נצא למסע אחר האמת. תחזיק חזק, יצאנו לדרך:
בחברה המערבית שאנחנו חיים בה, מקובל לחשוב שלחיות חיים של שפע גשמי, סטטוס חברתי מכובד והישגים מרשימים תוך כדי חיים של תענוג, ריגוש והנאה – זהו המתכון להיות אדם מאושר ומסופק, כזה ש"חי טוב". לפי התפיסה הזו, אפשר להמשיל בקלות את העולם המערבי שלנו לתכנית ריאליטי מטורפת שממוקמת בפארק שעשועים ענק, ראוותני ומשוכלל, מלא באטרקציות ופינוקים בכל פינה. מספרים לנו שבפארק הזה המטרה היא להתרוצץ לאורכו ולרוחבו, להספיק ולעלות בו על כמה שיותר מתקנים ורצוי שיהיו השווים ביותר, ולחוות בו כמה שיותר התנסויות מסעירות ומרגשות (גופניות ו/או שכליות, כל אחד ומה שהוא אוהב). ואין מה לדאוג: בפארק השעשועים המוגזם הזה שלנו, יש מתקנים כייפיים לכל טעם ובכל טעם. בתחרות הריאליטי הזו אנו מתמודדים אחד נגד השני ומקבלים ציונים על כל כיבוש או הישג שלנו. ויום אחד, מתישהו בסוף העונה, תצטרך להפרד מכל השגעון הזה, להחזיר ציוד ולעזוב את הפארק, וזה יהיה למעשה פרק הסיום של החיים שלך, בו צוות השופטים ישווה אותך לשאר המתחרים ויבדוק – כמה רגעים מיצית? כמה יעדים כבשת? האם טעמת את כל הדברים הטעימים והאם גילית את המקומות הכי שווים וחווית את החוויות הכי מגניבות? ובפועל החיים שלנו נראים כמו מירוץ עכברים מתיש ואינסופי אחר יעד שאי-אפשר באמת להגיע אליו (כי תמיד אפשר לעשות עוד כיף ותמיד אפשר להשיג עוד דברים) ולכן זה משחק שתמיד מפסידים בו… אלא אם-כן נצליח לחשוף את הבלוף, שכל הזמן הזה בכלל שיחקנו את המשחק הלא הנכון. כי יש משחק אחר, אמיתי, שלא גילו לנו עליו.
אח יקר, אני רוצה להזמין אותך להסתכל באומץ ובעיניים פקוחות על "חוקי הפורמט" של החיים שלנו, וכיצד אנו מגדירים חופש ואושר. מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו, מחנכים אותנו שכדי להיות חופשי ומאושר אדם חייב להיות מוחצן, אגרסיבי והישגי. בתפיסת העולם שלנו שולטת תרבות ה"אני" וה"עוד", תפיסה שמקדמת את האידיאל של זכר-האלפא הכובש. גיבור-העל הנהנתן שמדפיס כסף, נכסים, נשים ולייקים. הסלב החתיך שחי על-מלא ושטורף את החיים בביסים גדולים, נראה מיליון דולר ועושה מלא כיף. מודל "האדם המצליחן" שחי את הרגע ואת תענוגות הגוף והאגו הוא לא יותר מאשר קריקטורה מעוותת, תוצר של תרבות החומר וה"עוד".
בחברה המתישה שלנו, התודעה שלנו נמצאת תחת התקפה תמידית בטלויזיה, בסמארטפון, בשלטי החוצות בזמן שהחושים והבלוטות שלנו נשחקים תחת גירויים בלתי פוסקים. ומה בתכל'ס רוצים מאיתנו? שנתמכר לעוד ועוד הבלים תוך כדי בזבוז כסף, זמן ואנרגיה. הטלויזיה מוכרת לנו חרדות שנקראות "חדשות", ואסקפיזם זול מהחרדות האלה על ידי צפיה בסדרות נטפליקס וסרטים הוליוודיים. המכשיר המשחית הזה לא מוביל אותנו לשום דבר חוץ מלעוד סטרס, הפרעות קשב, שילהוב יצרים וטמטום הדעת. בפרסומות ובשלטי החוצות מככבות דוגמניות שמנסות למכור לנו גלידה, קפסולת קפה או טסלה. והכל בוטה ומיני. התפיסה המערבית מבוססת על זה שנרגיש שחסר לנו משהו, ושרק אם נקנה את המוצר הבא או נכבוש את היעד הבא, נהיה מאושרים. שטיפת-מוח שדואגת לשמור עלינו במצב נפשי כרוני של קנאה, רעב, וחוסר סיפוק.
ואתה חושב שלנו הגברים קשה? בוא תראה כמה הנשים בדור המבולבל הזה הן אומללות עם האובססיה והסגידה המטורפת שלהן ליופי, לחיצוניות ולתשומת לב. ניתוחים פלסטיים, ניפוח שפתיים, הזרקות, השתלות, הסרות שיער, שזירות שיער, החלקות שיער, החלקות פנים, מתיחות פנים, בניית צפורניים, הדבקת ציפורניים, הרמת עפעפיים, מילוי גבות, מילוי קמטים וכמובן מכוני שיזוף. טירוף.
חברה חומרנית וגופנית, שסובלת מרעב מתמיד, שכמה שלא תאכיל אותה לא יודעת שובע ולכן גם לא יודעת רוגע, ששוקעת עמוק בשבי של רדיפה אחר אשליות שלעולם לא ניתן באמת לממש. אז תגיד לי אתה, לאן אנחנו הולכים? מה היעד של הפסיכוזה המעגלית הזו? איך אי-פעם נהיה מאושרים בִפנים, אם הפוקוס שלנו הוא על הבחוץ? הרי מה שלא נעשה, זה אף פעם לא יהיה באמת מספיק וממלא, כי האושר המדומיין תמיד מקדים אותנו רק בעוד רכישה אחת קטנה. "הנה זה! עוד שניה מגיעים!" ו…הופ! מופיע לו יעד מפתה חדש. כבשנו את ההר, וגילינו שיש מאחוריו עוד פסגה. מעגל קסמים אכזרי של רעב ושובע, רעב ושובע. וחוזר חלילה.
משום מה, דווקא עם כל השפע העצום ומגוון האפשרויות שיש סביבנו, אנחנו לא באמת מצליחים להגיע לסיפוק. הבור הפנימי כל הזמן מקנן בתוכנו, והוא לא באמת מתמלא. ה-"היי" מתפוגג די מהר, ושוב השיעמום והדיכדוך תוקפים. ואנחנו הופכים לעצבניים וחרדתיים. מחקרים מראים שרבע מהאוכלוסיה נוטלים כדורים אנטי-דכאוניים ו/או אנטי-חרדתיים. 1 מכל 4! והשימוש בסמים ובאלכוהול כל הזמן עולה וזה מתחיל מוקדם מאוד – בגיל בית-הספר.
ולמרבה האירוניה – מה האייקון העולמי שמייצג יותר מכל את התרבות המערבית ה"חופשית"? מה מודל האושר והחופש של העולם הליברלי? "פסל החירות" של אמריקה – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות! מנהיגת העולם החופשי (כביכול)! היכן שמבטיחים לנו שהכל אפשרי, הכל בהישג יד… ובגדול. אמריקה – הסופרמרקט של החיים. היכן שאדם נחשב חופשי כשהוא קונה מה שבא לו, אוכל מה שבא לו, צורך את מה שבא לו, עושה מה שבא לו, עם מי שבא לי, מתי שבוא לו, ואיך שבא לו. הכל מותר ללא גבולות. תרבות גסה, שמנה ובהמית שסוגדת לחומר ולסיפוק היצרים, ששטפה לכולנו את המוח ושיכנעה אותנו להאמין שתכלית החיים היא סטטוס, תענוגות וצבירת כסף ורכוש.
אדם חפץ-חיים שעיניו בראשו חייב לעצור כאן ולשאול – איך זה שלמרות כל השפע, האפשרויות והעינוגים שיש לנו בדור הזה, אנחנו לא מצליחים להרגיש אושר ומילוי מתמשכים? למרבה האבסורד, דווקא ההיפך הוא נכון – ככל שאנחנו משיגים, רוכשים וצוברים, אנחנו מרגישים חסרים יותר ומסופקים פחות. מימד הנפש שלנו (שהוא המימד הפנימי והאמיתי שלנו), פשוט לא מצליח להתמלא באופן חיצוני חומרי. משהו בסגנון החיים המערבי לא עובד, וגם אם יש סיפוק והקלה זמניים עם רכישה של מוצר חדש, צפיה בסדרה חדשה, אכילה במסעדה חדשה, או נסיעה ליעד חדש, זה רק כמו לשים פלסתר צבעוני על פצע מזוהם שמסרב להתרפא. מהר מאוד החדש נהיה ישן, הריגוש נעלם ואנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה של הכירסום הפנימי. "אוף, חשבנו שגמרנו עם זה! שהצלחנו לחסל את הבעיה, והנה היא שבה להציק!". צריך להגיד את האמת: מה שלא נעשה, אין למילוי תאוות הגוף והאגו יכולת אמיתית לפייס ולמלא את הרוח והנשמה שלנו.
אם נצליח, ולו לכמה רגעים, לשים בצד את האמונות והתפיסות העכשוויות שלנו לגבי "איך נכון לחיות", ונסכים להסתכל במבט בוחן ואמיץ על החברה שלנו ומצבה, אנחנו נגלה לתדהמתנו שהשקר והאמת לגמרי התחלפו ביניהם. הכל פה בעצם הפוך על הפוך! טוב נראה כמו רע, ורע נראה כמו טוב. החופש לעשות מה שבא לי הוא למעשה עבדות, והציות לחוקי המוסר ותיקון המידות היא למעשה החופש האמיתי. השקר כבר הושרש כל-כך עמוק בתרבות ובתודעה שלנו, שכולנו כבר מאמינים בו וחיים אותו בלי לבדוק ובלי לשאול שאלות. התרמית המתוחכמת הזו עוברת בירושה מדור לדור, מאבא לבן, ומקיפה אותנו מכל עבר – בטלויזיה, בפרסומות, ביוטיוב, בטיק-טוק, בעיתונים, בשיחות החברים. הונאה מתוחכמת שמבוססת על ההנחה השקרית שככל שתשיג יותר, יהיה לך יותר, תחווה יותר ותספק את עצמך יותר, כך תהיה מאושר יותר. וזה מתחיל מגיל מאוד צעיר: בבתי-הספר הממלכתיים דוחפים לנו במהלך 12 שנים הרבה מאוד מידע יבש ונתונים מיותרים שלא תורמים לנו כלום לחיים, במקום שיעניקו לנו ידע אמיתי ובעל ערך (בניגוד למידע) וכלים פרקטיים כיצד לחיות נכון את החיים וכיצד ליצור קשרים משמעותיים עם אנשים. מלמדים אותנו להיות מכונת-ציונים, במקום להכשיר אותנו להיות בני-אדם טובים, יצירתיים, אוהבים ושמחים. הרי מי נחשב לתלמיד מוצלח? האם הילד האכפתי שעוזר לזולת ואהוב על חבריו, העצמאי והאמיץ, שיודע לפתור בעיות באופן יצירתי ומקורי? או התלמיד ה"חרשן" שלומד כמו תוכי ו"מקיא" נתונים במבחנים באופן הכי נאמן-למקור? ברור שהילד השני, הרובוטי, זה ש"מדפיס ציונים", הוא הילד שנחשב מבין השניים לצערנו לתלמיד המוצלח. לא מוזר בעיניך שלא באמת עוסקים בחינוך במערכת החינוך? על זה שמשום מה לא מלמדים את הילדים את מקצועות הליבה האמיתיים – כמו עבודת המידות, תקשורת מקרבת, ערכים, יצירתיות, בריאות ואיכות חיים, יכולות חברתיות, חשיבה חיובית וכישורי חיים? אותה שיטת "חינוך" פגומה ומיושנת שמבוססת על דחיסה ופליטה של מידע כמו מחשב, שמודדת אותנו רק על-ידי ציונים יבשים הרי לא מסתיימת בבית הספר, אלא ממשיכה גם לאקדמיה כמובן. וכשאנחנו סוף-סוף רוכשים מקצוע ויוצאים לשוק העבודה, החברה החולה שלנו ממשיכה למדוד אותנו באותה צורה בדיוק: מה גובה המשכורת שלנו, מה שווי הדירה שלנו, באיזה יעדים בחו"ל טיילנו, איזה רכב יש לנו וכמה עוקבים יש לנו באינסטגרם. השיטה הזו עובדת מצוין עבור חברה חומרנית כמו שלנו, כי כך נוצרים רובוטים יעילים שאין להם זמן או חשק לשאול שאלות מהותיות על החיים, מכיוון שהם עובדים 10 שעות ביום כדי להרוויח יותר כסף (וכמובן משלמים יותר מיסים) על מנת שיוכלו לבזבז אותו על עוד סיבוב בקניון כדי לרכוש עוד מוצרים ותענוגות שלא מקדמים אותם ואת חייהם לשום מקום.
תקשיב אחי היקר – כולנו בלי יוצא מן הכלל שבויים באשליה הזו ברמה זו או אחרת. כולנו חיים את השקר המערבי הליברלי ששתלו לנו בראש כאילו אנחנו חופשיים. והחיים עוברים כל-כך מהר. אנחנו נולדים, מנסים לחיות לפי הכללים שלימדו אותנו, ואז מתים. ומה התכלית של כל זה? אנחנו חייבים להתעורר דחוף ולשנות את התפיסה שלנו, ולהבין שחיים של תענוגות, ריגושים, וסיפוק יצרים, הם ההיפך הגמור מחיים של חופש. אדם שהשמחה והסיפוק שלו תלויים בגורמים חיצוניים הוא בהכרח אדם חלש ותלותי, כי התענוג שלו הוא יצרי וחולף. אין לו תחושת מילוי פנימי אמיתי ומתמשך. ממש כמו אדם שמכור לסמים, הוא זקוק למנה שלו כדי "להסתדר", ואז כשההשפעה יורדת, הוא חייב לחפש עוד מנה. כמו עבד כך הוא נשלט בעל-כורחו על ידי דחפיו שפוקדים עליו: "עוד!". והוא מנסה שוב ושוב לספק את עצמו על-ידי השיטה היחידה שהוא מכיר. ושים-לב – רוב האנשים במרדף תמידי ואכזרי שכזה אחרי הזנב של עצמם, ואין להם אפשרות להפסיק. קודם כל כי הם בכלל לא יודעים שאפשר אחרת, ודבר נוסף – כי הם כבר מכורים. מבחוץ הם אולי נראים כ"מצליחנים" אבל הם רק בובות על חוט. אנחנו נגועים במחלת העולם המערבי שנקראת "בא לי", ותפוסים באשליית ה"עוד".
זה לא מקרה שכולנו לכודים בפארק השעשועים הקשוח הזה. יש פה שקר זדוני ומתוחכם מאוד (שרק הולך ומתעצם בדורנו המבולבל) שמניע את המסרים הליברליים של "תחגוג את החיים" ו- "תעשה עם הגוף שלך מה שבא לך ועם מי שבא לך". אלה רוחות הפרוגרס והשמאל הקיצוני שדוחפים (תחת תחפושת תמימה כביכול של "קידמה ונאורות") את מצעדי התאווה הפרוצים ברחובות העיר, את הרעיון של מגדר א-בינארי, ואת ההתמכרות שלנו לפורנוגרפיה, פגם הברית, וכוכבות יוטיוב וטיקטוק שרוקדות חצי-ערומות. היצר הרע שכל מטרתו לשעבד אותנו לצרכי הגוף, ולבזבז לנו את החיים היקרים והחד-פעמיים האלה על חיפוש מתמיד אחר פורקן ועינוגים. בעולם לא מרוסן בו הכל חופשי והכל מותר, החיים נשארים בהכרח רדודים ושטחיים, נטולי תכלית ומטרה. בעולם כזה בהמי למי בכלל יש זמן או חשק לחיפוש וצמיחה רוחניים? כך נמנעת מהאדם האפשרות לשאול את עצמו את השאלות הכי חשובות ומהותיות של חייו: למה באתי לעולם? ומה תכלית החיים, והחיים שלי בפרט?
בוא תענה לי, כשאדם חי את עולם החומר ועושה מה ש"בא לו", אני שואל עקרונית – במה הוא שונה מג'ירפה או חתול? הרי גם בעלי-החיים מוּנָעִים על ידי דחפים, ועושים רק מה שבא להם. כשהם רעבים – הם אוכלים. כשהם מיוחמים – הם מזדווגים. כשהם עייפים – הם ישנים. כשמעצבנים אותם – הם תוקפים. ואז נשאלת השאלה אולי הכי גדולה – האם האדם הוא סה"כ עוד מין (מתוחכם מאוד) של בעל חיים? או שיש באדם מימד נוסף (ונסתר) שאין לבעלי החיים האחרים, שהגילוי וההוצאה שלו לאור הם הסיבה והתכלית לקיום המין האנושי? ואם אכן מימד רוחני ומהותי כזה קיים באדם, הדרך לגלות ולחיות אותו חייבת להיות תלויה ביכולת הייחודית שיש לנו בני-האדם על-פני שאר החיות, להתעלות מעל היצרים והדחפים החייתיים והטבעיים שלנו, ולנצח פעם אחר פעם במאבק של יצר הטוב נגד יצר הרע, אותו מאבק שדיברנו עליו בפרק הקודם. זו היכולת להסתכל ליצר הרע ב"עיניים" ולהגיד: "אני שולט בך, ולא אתה שולט בי. אני מחליט מה נכון לי, ולא אתה. אני המלך של עולמי, ואתה עובד אצלי. אתה הטבע, אבל אני… מעל הטבע". וככל שאדם מתרגל את כיבוש היצר, בנחישות ובהתמדה, כמו בחדר-כושר רוחני – הוא מאמן ומחזק בעצמו את כוחות הנפש שלו, שלו כדי לגלות מי הוא באמת, יישות רוחנית "המלובשת" בתוך גוף חומרי. ומה הוא בא לעשות פה בעולם? למלוך על הגוף, הטבע והתאוות. לחיות כמו מלך.
המלוכה האצילית הזו מתבטאת בכל רובד של החיים שלך: אתה מבליג יותר וכועס פחות, חי בזרימה ובשלום עם האנשים סביבך, נותן בקלות מתוך נדיבות ותודעה של שפע, שמח בשמחת האחר, עוזר ומפרגן יותר, אתה בריא נפשית וגופנית, בטוח בעצמך ומתבטא בבהירות ובטבעיות. מערכות היחסים שלך נהיות יציבות, חומלות ועמוקות יותר. אתה מלא בשמחה אמיתית ומתמשכת שלא תלויה באישור חיצוני ובסיפוק כלשהו, אלא נובעת תמידית מבפנים פשוט מאהבת החיים, הסובבים אותך, הבריאה והעולם המופלא שאתה בתוכו והוא בתוכך.

(לקוח מתוך "לחיות כמו מלך" – המדריך המקיף והמעשי לשחרור מלא מההתמכרות לסיפוק תאוות ופגם הברית. להורדת המדריך בחינם: https://did.li/melech)