וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה! (פרק ח פסוק יז’)
לעיתים אדם מתגאה ב”מתנות” שקיבל מה’ למרות שאין לו שום סיבה. ניתן להבין על פי משל לגביר אחד ששלח שני אנשים למדינה רחוקה לקנות לו אבנים טובות. לאחד נתן לעסק זה אלף זהובים ולשני לא נתןכי אם מאה זהובים. מעלו השניים בתפקידם ופיזרו את המעות בדרך בדברי הבל עד שלא נשאר ביד בעל האלף כי אם מאתיים זהובים וביד בעל המאה נותרו ארבעים זהובים בלבד.
ויהי היום ויתקוטטו יחד זה עם זה. ויען בעל האלף ויאמר לשני: התוכל להדמות אלי? הלא אתה איש עני אין לך אפילו רבע ממני.
שמע את הדברים איש עובר אורח ואמר לבעל האלף: הוי סכל וגאה! במה תתגאה? האם אינך יודע כי המעות אינם שלך? רק שליח אתה להביא סחורה למשלחך! ובאמת אתה עני יותר מחברך שהתגאית עליו כי הוא איננו חייב למשלחו אלא שישים זהובים על דברי הבל ומה תשיב לשולחך על סך הגדול הזה שלקחת?!…
כן הדבר ממש בעניין הגאווה אמר החפץ חיים: כולנו נשלחנו מעולם העליון לכאן – כל אחד לתקן את מעשיו ככל יכולתו על כן אין לו לאדם להתגאות בכך שיש לו למשל חכמה יותר מחברו כי הרי החכמה לא שלו היא כי אם נתנה בו לצורך עבודתו כאן..
ולהיפך עליו לחשוב לעצמו כמה ימים וכמה שנים ביטל מתורה ועליו יהיה מוטל לתת דין וחשבון על כל יום מימי חייו במה עסק בו… והתביעה תהיה גדולה יותר מאשר על חברו!…
