העולם הגשמי בו אנו חיים, היקום ההולך ומתפשט כולל הגלקסיות, צבירי הכוכבים והחלל הבין כוכבי האדיר – עולם שבמהותו ניתן לצפייה ומדידה הינו כל כולו רק חלק יחיד מרבבי רבבות עולמות, לא ייספרו מרוב
עולמות אלו הינם ברובם רוחניים במהותם. הם אינם ממוקמים במקום אחר, אלא במימד שונה של קיום וקיימת השפעה הדדית וזיקת גומלין ביניהם. הם גם אינם נתפשים בחושינו ולכן אינם ניתנים לצפיה ומדידה; מסבה זו אנו מכנים אותם עולמות נסתרים. כמו שמורכבותו של המוח האנושי גדולה לאין ערוך משאר מערכות הגוף, וכמו שמורכבותן של תוכנות מחשב מסויימות עולה על זאת של החומרה – כך מורכבותה של הנשמה האנושית עולה טריליוני טריליונים על זו של הגוף הגשמי כולו.
ומעבר למורכבותה המיוחדת – הינה קדושתה של הנשמה, שכן אין הנשמה כי אם חוט הנמתח בין רבוא עולמות שהדמיון מנוע מהשגתם המלאה, למן השרש העליון הבלתי נתפס של הקדושה, מטה מטה – אל תוך גופות החומר העכור השפלים . שם מבצבצת השפעת הקדושה כניצוץ של אפשרויות הקיימות בכח ולא בפועל (ומתפקידנו להוציאם מן הכח אל הפועל), וגם כמקור החיות. ניתנה לאדם האפשרות להיות שותף לתהליכים המובילים את הבריאה לקראת תכליתה.
לשם כך עליו להוציא את הניצוץ הקדוש הטמון בו מן הכח אל הפועל, להביא לידי ממשות מעשית את הקדושה, להקרין אותה כלפי חוץ באופן שכל מעשיו מושפעים ומשפיעים קדושה. באופן זה יהיה האדם משפיע על עצמו ועתידו לחיוב, וכן על סביבתו ועל העולם כולו, ועל רבואות עולמות נוספים. קשרי עולמות ונשמות הינם התחום המיוחד בו עוסקים המקובלים, והכלי העיקרי בו הם משתמשים הינו כח המחשבה הטהורה והריכוז הממוקד.
במיוחד נכון הדבר לגבי קבוצה מצומצמת בין המקובלים הקרויה "מכוונים", המה המוציאים לפועל של שיטת הקבלה הקרויה "קבלה ספרדית" (נרחיב בפרק העוסק בשיטות הקבלה השונות). תחום זה כונה בשמות שונים בפי קדמונינו: "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה" בגמרא (כגון מסכת חגיגה דף י"א עמוד ב' במשנה שם); "תורת הסוד"; "סודות התורה"; "חלק הסוד" או "חלק הנסתר" או בפי העם "חכמת הנסתר" = ח"ן, ומכאן איילת ח"ן; "פנימיות התורה"; "חכמת האמת"; "קבלה"; ועוד… חכמה מופלאה זו נחלקת לשלשה נתיבים. אחד מאדירי גאוני הקבלה בדורות האחרונים הגדירם (בשינוי וקיצור) כך: א) שביל ההשגה- הידיעה במערכת העולמות והספירות והשתלשלותם מטוהר הרוחני המוחלט עד לעולם זה המגושם. אם יעמיק ויתמיד בטהרה ויזכה גם לסייעתא דשמייא – יגיע להשגה פנימית שתאיר דרכי הנהגת ה' וישכיל גם בשלבי הגאולה ועוד.
בכך עסקו ספרים שנתפרסמו מהרבה גדולי ישראל זלה"ה. אך ברור שבידיעה לבד לא די והתכלית הינה להגיע לידי מעשה ועל כך בהמשך. ב) שביל היכולת – פנימי יותר ורזיו סמויים, בהם צורות האותיות שבהם נבראו שמיים וארץ, שמות הקדש והמלאכים ועוד. מי שנמסרו לו מפתחותיו יכול להשיג בהתבוננות נבואית ולחולל פלאות באופן שלמעלה מן הטבע. בשל המשיכה שיש לו על בני אדם סכנתו גדולה עד למאד כי כל טעות קטנה יכולה להחריב במקום לתקן ולהמית במקום לרפא חס ושלום.
האר"י הקדוש זלה"ה אסר על העיסוק בתחום זה בזמן הזה גם לצדיקים וטהורים שהיו בימיו כיוון שאנו חסרים אפר פרה אדומה לטהרה שלימה ובשל סבות נוספות. הסכנה פה היא הן לעוסק עצמו שיכול להתדרדר לשיגעון ולהיפגע בדרכים אחרות והן לאלו סביבו ולבאים במגע עמו. ג) שביל העבודה – הוא תכלית כל הלימוד, לדעת מה עושה עבודת קודשו של היהודי במערכות העליונות, וכיצד הוא פרטי המשכות השפע האלקי בסדרי התפלה ובברכות המצוות לפרטיהן.
זוהי דרך המלך שעל הצועדים בה בטהרה ובקדושה נאמר "בנים אתם לה' אלקיכם" ומי שזוכה לו, על אדני קיום המצוות בפועל וידיעת הנגלה כמו כן, ישכיל בהתבוננות אלקית ויבוא לידי שמחה עצומה וזריזות מופלאה בעבודת קונו וזוכה לאהבת ישראל ולאהבת ה' אמיתית. ברור כי גם כאן קיימת סכנה והיא כפולה: א. חשש מהגשמה של הנלמד מן המערכות העליונות האלקיות; חשש זה הינו במיוחד לגבי מי שאינו מבוסס בחלק התורה הנגלית; ובשל חשש זה קיימת קללת הזוהר הנוראה לגבי מי שילמד רווקים. ב. חשש לגאוה, כאשר הלומד נתפש לגדלות ומחשיב עצמו לגברא רבא; צריך הרבה עבודה עצמית ותפלה כדי להימלט מסכנות אלו. כתבי האר"י והרש"ש הקדוש עוסקים כמעט אך ורק בשביל זה האחרון.