מה בין מכת החושך לשאר המכות
בפרשת בא נותרו שלש מכות קשות שהונחתו על המצרים במצריים. ארבה, חושך, ומכת-בכורות.
לאחר מכת הארבה שחיסל את כל מה שהותיר הברד, באה מכת החושך שהייתה שונה מכל עשרת המכות.
שבא אף כ 80% מעם ישראל נידונו למיתה. כמו שמובא במדרש: מכת חושך – שמש צהרים חמה ולוהטת קפחה
על ראשם של המצרים באמצע היום. מצרים רבים מיהרו לבתיהם ונמנעו מלהסתובב ברחובות בשל עוצמתן של קרני השמש.
לפתע בלא הודעה מוקדמת, השתרר חושך נורא, אפילה עמוקה השתלטה על היקום, ומצרים שטופת השמש והאור הפכה
באחת למעבה חושך שכמוהו לא היה ולא יהיה לעולם.
בשלושת הימים הראשונים של מכת חושך היו הכל כעיוורים בשל החושך הנורא. המצרים מעדו במעלה המדרגות ונפלו בשל
חפצים שנקרו בדרכם. גם את הנרות שניסו להדליק, כיבתה רוח חזקה.
בשלושת הימים הבאים הוכפל החושך עד שכמעט ניתן היה למשש אותו בידיים. כל מצרי שישב – לא יכול היה לקום, כל העומד – נשאר
על עומדו, כל השוכב – לא הצליח להזדקף ולהתרומם ממיטתו. כל השותה – נשארה הכוס בפיו ללא יכולת להזיזה. החושך העמיק מיום ליום,
ולא איפשר למצרים לזוז ממקומם. ענן כבד ירד על מצרים והחשיך את הארץ, ואילו ליהודים האיר הענן באור יקרות. היהודים נכנסו לבתיהם
של המצרים, חיפשו ובדקו היכן הסתירו המצרים את כספם וזהבם ואת כל כלי חמדתם.
בשעה שעמדו בני ישראל לצאת ממצרים, אמר להם הקב"ה לשאול מהמצרים כלי כסף וכלי זהב. נכנס היהודי וביקש משכנו המצרי כלי מסוים מכסף.
ענה לו המצרי: טועה אתה, אין ברשותי חפץ זה. השיב היהודי ואמר לו: יודע אני שחפץ זה מצוי בידך, והוא מונח בארון זה. במכת חושך ראיתיו,
ואילו רציתי הייתי נוטלו מביתך באין מוחה ומעכב בידי. הקב"ה רצה שישראל יצאו ממצרים ברכוש גדול – בכסף ובזהב, בצאן ובבקר,
ובאמצעות מכת חושך, ישראל גילו את רכושם של המצרים.
סיבה נוספת הייתה לבואה של מכת חושך – כי בין בני ישראל היו רשעים שהיו ידידי המצרים. הם עסקו עמם במסחר והתעשרו עושר רב. יהודים אלו לא
רצו לצאת ממצרים, העדיפו להשתקע בה ולהתבולל בגויים. אמר הקב"ה, אם אמית את היהודים הרשעים, יאמרו המצרים כי גם היהודים וגם המצרים
סובלים ממכותיו של הקב"ה, ולכן הביא הקב"ה על המצרים את מכת חושך, ובאותם ימים מתו אותם רשעים, ובני ישראל קברו את מתיהם ללא ידיעת המצרים.
והנה הגענו למכה האחרונה והקשה מכולם: מכת-בכורות, עד כדי כך שבחצות ליל חמישה עשר בניסן ירד הקב"ה בכבודו ובעצמו להכות את בכורי מצרים.
במשך הלילה ההוא עבר הקב"ה על כל בתי המצרים והרג את בכוריהם. בבתים ללא ילדים הרג הקב"ה את המבוגר שבבית. גם בכורי העבדים והשפחות של המצרים
מתו במכה זו כעונש על כך ששמחו תמיד לשעבד את היהודים. אף בכורי השבויים בני האומות האחרות שנשבו בארץ מצרים מתו, כדי שלא יאמרו שאליליהם הצילום ממוות.
אפילו בכורי הבהמות מתו, היות שבהמות אלו היו אלילי מצרים, וכדי שלא יאמרו המצרים שאליליהם הצליחו להציל את עצמם. מיתת הבכורות השרתה אווירת קדרות בכל ארץ מצרים,
וצעקה גדולה ומרה עלתה מקצה הארץ עד קציה. קולות יללה ובכי, שבר, מספד ואבל כבד ירדו על מצרים.
פרשת השבוע – לזקן עם הילד – מעשים שבכל יום
בספר "חסידים מספרים" מסופר כי פעם נסע האדמו"ר רבי אהרון הגדול מקרלין, לרבו "המגיד ממזריטש", ביחד עם חבורת עגלונים.
ישבו העגלונים שהיו מפשוטי העם, והעלו בלשונם שם אחר שם מיהודי העיר, כשבכל פעם הם שמים את היהודי התורן על שולחן הניתוחים,
בזים לחסרונותיו, לועגים ומרכלים על הקורה אתו. נחרד רבי אהרון מקרלין, אולם ידע יפה כי הוא רק אחד, מול רבים, והללו, שכלל אינם מכירים אותו,
לא יתייחסו לדברי תוכחתו. לכן קרא לעברם ואמר: "עגלונים אתם, הלא כן? אם כן תאמרו לי: מהו הסוס הטוב ביותר – האנדלוסי או הערבי, הוולשי או טונובר?"
העגלונים החלו מרצים בפניו בהתלהבות מניסיונם, כשכל אחד מנסה לשכנע שדעתו נכונה יותר. "ובאיזו תכיפות יש לנקות את הפרסות, וכיצד?" והעגלונים החלו
מספרים על המחוג שברגלי הסוס, ועל כך שצריך להיזהר שלא ללחוץ עליו בחזקה כדי שלא להזיק לסוס ולהכאיב לו.
ורבי אהרון הגדול מקרלין יושב ושומע בכובד ראש כל עצה. תוך כדי השיחה המעמיקה נכנסה העגלה למעזריטש.
עשרות חסידים אשר ידעו על בואו של הרבי, קידמו את פניו בכבוד גדול מיד בכניסתם.
נעצו העגלונים עיניים תוהות ושאלו: אשר עד כה נראה היה כי רק סוסים עומדים בראש מעיניו, והחזירו את עיניהם לקהל המעריצים שהקיף אותו בכבוד וביראה –
ולא הבינו את פשר הדבר! ולבסוף שאלו: "אם רבי גדול אתה, מדוע שוחחת עמנו כל הדרך על סוסים?" נענה רבי אהרון הגדול לעומתם ואמר:
"ראיתי שבהבל פיכם אתם הורגים אנשים, אמרתי: מוטב תהרגו סוסים, והאנשים יישארו לחיות.
מעשה שבאחד הפעמים שישב "הסטיפלר" ולמד, היו ילדים אחדים שהשתובבו בקרבת מקום והפריעו לו.
הוא גער באחד מהם שיהיה בשקט, ומיד לאחר מכן התברר לו שהוא אותו הילד היה דווקא הילד שפחות הפריע מכולם.
אמנם לפגוע חלילה בילד זה אפשרי, אבל לבקש את מחילתו אי אפשר, משום שאין לו דעה למחול. "הסטיפלר" מיהר לרשום את
פירטי שמו של הילד, שהיה אז כבן שבע או שמונה, ורשם לו תזכורת לבוא לבר-מצווה של הילד, וכשהוא יהיה כבר גדול הרי הוא יבוא לבקש את מחילתו.
כשהגיע הילד לגיל מצוות, "הסטיפלר" כבר לא השתתף בשמחות של נכדים ונכדות בגלל מצבו הבריאותי. אבל שם הילד היה מונח לו כל הזמן "חטאתי נגדי תמיד".
הוא חיכה והתעניין מתי יגיע הנער למצוות, עד שהנה הגיע היום. ישבו בעלי בתים בבר המצווה, ופתאום נכנס "הסטיפלר", לא פחות ולא יותר…
עם רגליו הנפוחות והמים בברכיים.. כולם המומים – מה הוא מחפש כאן? הוא צעד ישירות לנער בר-המצווה, הסתודד עמו כמה דקות, הגיש לו מתנה את אחד מספריו, נישק אותו והלך!
כולם עטו על הילד – מה הוא רצה ממך? והילד, המום מכל תשומת הלב שסביבו, סיפר: "פעם לפני מספר שנים, השתוללתי והרב חשב שאני לא בסדר וצעק עליי. כעת הוא בא ואמר לי:
"עכשיו נהיית בר-מצווה, אני מבקש ממך שתסלח לי. אני לא הייתי בסדר. הוא ממש התוודה והאשים את עצמו ואמר: "סתם צעקתי בלי לברר בדיוק!",
וביקש שאומר לו בפה מלא שאני מוחל ליעקב ישראל בן ברכה, ונתן לי מתנה". זו התייחסות של אדם גדול לפגיעה!
לעולם לא בושה לבקש סליחה, ואף מילד קטן שנפגע.
