יום השמיני היה ביום הקמת המשכן, עבדו בו אהרן ובניו ומשה.
עבודת משה בשמיני למלואים כתובה בסוף פרשת פקודי.
באותו יום הביאו ג' שעירים לחטאת: 1) שעיר נחשון. 2) שעיר העם. 3) שעיר ר"ח. ושרפו רק את שעיר ר"ח, מפני שהם קדשי דורות.
השטן היה מראה לאהרן דמות עגל, כדי להפריע לו מהעבודה, אמר לו משה "קרב אל המזבח" אל תירא (דעת זקנים). מכאן אנו למדים שכאשר בא השטן לעכב מעבודת ה', שצריכים להתחזק (בעלי המוסר).
פעם כתוב "וימציאו אליו את הדם", ופעם כתוב "ויקריבו אליו את הדם", כי בקרבן עולה שמסרו את הכלי לאהרן, כתוב וימציאו את הדם, ובחטאת שלא צריך למסור לו את הכלי כתוב ויקריבו.
למה מתו נדב ואביהוא? 1) שהורו הלכה בפני רבם שאמרו אף-על-פי שירד אש מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט. 2) מפני שנכנסו למקדש שתויי יין. 3) מפני שלא היו להם בנים כי לא נשאו נשים.
מיתת נדב ואביהוא היתה בשריפת נשמה וגוף קיים.
בני אהרן הקריבו א"ש זר"ה, אלו ר"ת של הטעמים למה מתו בני אהרן, א'ש, ש'תו-יין, ז'רע-שלא היה להם בנים, ר'חוץ-שלא רחצו ידיהם ורגליהם, ה'וראה-שהורו הוראה בפני רבם ואמרו אף על פי שירד אש מן השמים צריך להביא מהדיוט (חיד"א).
משה אמר, שהם היו צדיקים יותר ממנו ומאהרן.
יין ושכר אל תשת. כהן ששתה יין ועשה את העבודה, עבודתו פסולה, "תשת" ר"ת תפלת שכור תועבה (בעל הטורים).
יין ושכר אל תשת. שתיית יין זה דבר מגונה, אבל לפעמים זה טוב, וזה מרומז במקרא, אתה ובניך אתך, כגון שמחה משפחתית, כגון נשואים וכדומה. בבואכם אל אוהל מועד, כגון חנוכת הבית, ולא תמותו המכוון על סעודת הודאה. חוקת עולם זה ברית. כמו שאומרים חוק בשארו שם. ולהבדיל בברכת הבדלה. בין הקודש זה קידוש. ובין הטמא ובין הטהור זה פורים בין המן ובין מרדכי. ולהורות בלימוד כגון סיום מסכת.
להבדיל בין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל. בגמרא פסחים דף ג' כתוב שהיו שני תלמידי בית הלל, אחד שאל מפני מה מוסקים בטומאה, ואחד אמר מפני מה אין מוסקים בטהרה, אמר הלל מובטח אני שזה שאמר בלשון נקיה יורה הוראה בישראל. וזה שאמר הכתוב להבדיל בין הטהור ובין הטמא, מי שאמר בלשון נקיה ולהורות, דהיינו שיהיה מורה הוראה. יש אומרים שהרבי היה הלל, והתלמיד רבי יוחנן בן זכאי. ויש אומרים שהרבי היה רבינו הקדוש, והתלמיד היה רבי יוחנן האמורא.
בני אהרן הנותרים. חז"ל אומרים שצריך לעשות עצמו כשיריים, וזה שאמר הכתוב הנותרים, דהיינו שעשו עצמם כשיריים, שפלים בעיני עצמם, ובגלל זה זכו לחיים (אבני נזר).
וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אלהם, דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה. כתוב בתרי עשר, ונבאו בניכם ובנותיכם, שלעתיד לבוא ה' ידבר עם כל ישראל. חז"ל אומרים שמשה רבינו לא רצה לינוק מן המצריות כי עתיד הוא לדבר עם השכינה, וזה שמדגיש הכתוב לאמר אלהם, שעתיד הקב"ה לדבר עם כלל ישראל, ולכן צריכים להיות זהירים מאד בענין אכילה ולאכול רק כשר, כדי שנהיה ראויים שה' ידבר עמנו.
זאת החיה אשר תאכלו. בגמ' מכות כתוב, אכל פוטיתא (מין שרץ המים), לוקה ארבעה. אכל נמלה, לוקה חמש. אכל צרעה, לוקה שש. הרמב"ם סובר שפוטיתא זהו סוג שרץ שכולל ארבעה סוגים, דהיינו: א) שרץ הארץ, ב) שרץ העוף, ג) שרץ המים, ד) תולעת הפירות, ולכן לוקה עליו ארבע, ונמלה היינו הגדילה במים, ופורחת באויר, ומהלכת בארץ, ומתיילדת מעיפושי הפירות, וגם אינה פרה ורבה, לוקה עליה חמש, א) שרץ הארץ ב) שרץ העוף ג) שרץ המים ד) תולעת הפירות ה) רמשים שאינם פרים ורבים, והאוכל צרעה הכוללת בתוכה כל הסוגים שנכללו בנמלה, ובנוסף הוא מין עוף טמא לוקה שש גם משום עוף טמא, והראב"ד ז"ל חולק וכותב שהם דברים שאינם בעולם, שלא שמענו מימינו נמלה גדלה במים ולא שרץ העוף גדל במים. ואמר הג"ר ירוחם גארעליק זצ"ל בשם רבו הגרי"ז זצ"ל דאין כאן מחלוקת במציאות אם קיימת בריה שכזו או לא, שזה דבר זר ותמוה לומר כן, אלא שדעת הראב"ד הוא, דבקביעת המין של איסור בריה צריכים אנו להחליט אם שייכת היא לסוג שרץ העוף או לסוג של שרץ המים או לסוג של שרץ הארץ, ולא יתכן עפ"י דין לקבוע שבריה אחת שייכת לשני סוגים בבת אחת. והרמב"ם סובר דהנה רש"י על הפסוק זאת החיה אשר תאכלו וכו' מביא מחז"ל, שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל זאת תאכלו וזאת לא תאכלו, וקשה מדוע הוצרך משה להראות את כל הבריות לישראל ולא הסתפק רק באמרו שמין זה אסור ומין זה מותר, אלא כדי להורות לנו שאיסורים אלו אינם תלויים בסוג של הבריה אלא במה שהיא נראית לעינינו, ולכן אע"פ דא"א לכלול בריה אחת תחת שני סוגים בבת אחת, מ"מ אם נראה הדבר לעינינו כך, ההלכה נקבעת בזה עפ"י הנראה ולא עפ"י מהות סוגה של הבריה.
יש עשר מיני בהמות וחיות שנאכלות, כנגד עשרת הדברות (בעל הטורים בפר' ראה). ואלו הן: ג' מיני בהמות: בקר, כבשים, עיזים. ז' מיני חיות: איל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו, זמר. החיות כתובות בפרשת ראה.
סימני בהמה טהורה: מפריס פרסה, ומעלה גרה. אומרים שמי שמכניס אורח צריך שיהיו לו שני סימנים טהורים: "מפריס פרסה" שיחתוך פרוסות לאורח שיהיה מוכן לו לאכול, ו"מעלה גרה" שיאכל גם הוא כדי שלא יתבייש האורח.
חמור הים מותר לאכול, שור הים אסור לאכול. סימן:-טהור טמא, טמא טהור (בעל הטורים).
החזיר, לעתיד לבא יהיה מותר לאכלו, מפני זה נקרא חזיר שיחזור להתירו. והרמ"ע מפאנו אומר דזה מרומז במקרא, שהוא מפרש מה שכתוב "והוא גרה לא יגר" שאין זה לשון עתיד אלא לשון פועל עבר, אך לעתיד לבא הוא יהיה מעלה-גרה. והאוה"ח הק' פירש והוא גרה לא יגר, לשון תנאי, שכל זמן שהוא לא יגר יהיה אסור, אבל לעתיד לבא יעלה גרה ויחזור להיות מותר, ולא שישאר בלא גרה ויהיה מותר, כי התורה לא תשתנה.
למה כתוב "ארנבת" בלשון נקבה? יש אומרים כיון שאין בהם זכרים אלא רק נקבות, ויש אומרים שנולדים זכרים ונהפכים לנקבות (אבן עזרא).
סימני דגים טהורים – סנפיר וקשקשת, חז"ל אומרים כל שיש לו קשקשים בודאי יש לו סנפיר אלא שנפל, והוא טהור. א"כ למה כתוב שניהם "יגדיל תורה ויאדיר" (גמ' חולין).
יש רק 24 עופות טמאים, למה אנו אוכלים רק תרנגולים, תורים, יונים ואווזים? מפני שיש לנו מסורת רק בהם שהם טהורים, ובאמת יש הרבה מינים טהורים.
למה כתוב בת היענה ולא יענה? מפני שאי-אפשר לאכול את היענה, כי כשהיא זקנה היא קשה כעץ כיון שאוכלת אבנים וזכוכיות, ורק כשהיא קטנה אפשר לאוכלה (חז"ל, תורה-תמימה). ויש אומרים שאין בהם זכרים, כמו ארנבת, לכן כתוב בלשון נקבה.
בשרץ הארץ אין שום מין המותר לאכלו, מפני שיש בו מין נחש (בעל הטורים).
24 עופות הטמאים אלו הן: נשר, פרס, עזניה, דאה והיא הראה האמורה בפ' ראה, איה והיא הדיה האמורה בפ' ראה, מין האיה, עורב, זרזיר, יענה, תחמס, שחף, נץ, שרנקא והוא הנץ, כוס, שלך, ינשוף, תנשמת, קאת, רחמה, חסידה, האנפה, מין האנפה, דוכיפת, עטלף (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פ"א הלכה י"ד).
למה נקרא שמה חסידה, שעושה חסידות לחברותיה (חז"ל). אם-כן למה היא טמאה, מכיון שעושה חסד רק עם חברותיה בלבד (מעינה של תורה). שואלים, אם כן למה העכבר נקרא רשע, הרי לא די שאוכל הוא גם קורא לחבריו, אלא מפני שהעכבר אוכל משל אחרים והחסידה נותנת לחברותיה משלה.
למה נקרא שלך, שיש לו מקור ארוך ושולה דגים מהים (חז"ל).
למה נקרא שמה "ראה"? שהיא רואה ביותר, עומדת בבבל ורואה נבילה בארץ-ישראל, והיא דוגרת עם העיניים, מביטה על הביצים ומתחממים ויוצא אפרוח.
הנשר הוא מלך העופות, לשון נשר שנושר נוצותיו, שנאמר "תתחדש כנשר נעוריכי".
נץ, בעל נוצה הרבה ומנצח שאר עופות ותופסם, כוס, ככוס חרבות נכסה מן העין, שלך, ששולה דגים מהים, נשף, עף בנשף פי' בלילה, ואינו נראה ביום מפני אור השמש. תנשמת, כל שרואה אותה – ישום, קאת, דרכו להקיא מאכלו, רחם, שמרחם על בניו (בעל הטורים).
לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב, אלא מפני שהוא מינו (חז"ל). למדים מזה שצריך לקחת חבר טוב.
יש שתי תנשמת דומים, בעוף ובשרצים, אלא שהתנשמת שבשרצים אין לה עיניים (רש"י).
סימני טהרה בחגבים: ארבע רגליים, ארבע כנפיים, שתי כרעיים, וכנפיו חופים את רובו, ושמו חגב וכו'.
לסיכום: בעלי חיים של ארץ גדולים (בהמות וחיות) סימניהם: מפריס פרסה, מעלה גרה, שרץ הארץ אין בו שום מין טהור.
בעלי חיים באויר גדולים (עופות) 24 טמאים והשאר טהורים, שרץ העוף הם חגבים והטהור סימניו שיש לו ארבע רגלים ארבעה כנפים כנפיו חופין את רוב אורך גופו ורוב הקיפו ושני כרעים לנתר בהן, ובנוסף לכל הסימנים צריך שיהיה עליו מסורת ששמו חגב.
בעלי חיים בים בין גדולים ובין קטנים סימניהם: סנפיר וקשקשת.
"ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" אל תקרי "ונטמתם בם". אלא ונטמטם בם, שמטמטם את הלב.
ה"חפץ חיים" אומר: כמו שנזהרים לא להכניס לפה מאכלות-אסורות, כך צריך להיזהר במה שמוציאים מהפה, דהיינו דיבורים אסורים.
אש שירדה מן השמים במשכן ובבית-ראשון היתה נראית כאריה, ובבית-שני היתה נראית ככלב.
5 דברים היו חסרים בבית-שני: ארון, צנצנת המן, מטה אהרן, שם המפורש של אורים ותומים, שמן המשחה, אש כמו בבית-ראשון (יומא כ"א:).
שמונה שרצים האמורים בתורה: חולד, עכבר, צב, אנקה, כח, לטאה, חומט, תנשמת.
השרצים מטמאים במגע ולא במשא, ושיעורו כעדשה, שכן החומט כשנולד הוא בגודל כעדשה.
בהמות וחיות במותן מטמאין בשיעור כזית. ומטמאין בין במגע ובין במשא, ובמשא יותר חמור מבמגע שמטמאין בגדים, שכן נותן בו כוחו.
עוף טמא, אין נבלתו מטמא, עוף טהור, נבלתו מטמא רק בבית הבליעה, אדם ובגדים.
אלו הם המשקין המכשירין לקבל טומאה לפירות וירקות: סימן י"ד שח"ט ד"ם, ר"ת יין דם, שמן-זית חלב טל, דבש-דבורים מים.
כלי חרס מטמא רק מתוכו, כי החרס מעצמו אין לו שום ערך, רק התוך שלו. אדם משול כחרס, עפר מן האדמה, מתי האדם ראוי וחשוב ויש לו ערך, זה רק אם יש לו תוך, דהיינו שלפנימיות שלו יש ערך.
כתוב בסוף הפרשה, להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל (יא-מז). דין הוא, שמעוברת שהריחה מאכל טמא ונתאוותה לו, מאכילים אותה ממנו עד שתתיישב עליה דעתה, שאם לא כן הרי היא והעובר נתונים בסכנה. ומספרים על כך חכמינו (יומא פ"ב) מעשה במעוברת שהריחה אוכל ביום-הכיפורים, באו לפני רבי ואמר להם: לכו ולחשו לה באזנה שיום-הכיפורים הוא היום, אולי תוכל להתאפק. הלכו ולחשו לה כך באוזן ומיד נרגע העובר ופסק מתאוותו, וממנה יצא אחר-כך רבי יוחנן. מאידך היה מעשה במעוברת אחרת, וציוה רבי חנינא ללחוש אותם דברים באזנה, אולם הלחישה לא השפיעה על העובר, ויצא ממנה אחר-כך שבתאי אצר פירי – רשע ידוע. דבר זה מרומז כאן בפסוק: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור" – אם רוצים להבדיל בין טהור לטמא, אזי יש להבחין "בין החיה הנאכלת" – יולדת (מלשון "כי חיות הנה") שנתחשק לה דוקא לאכול ביום הכפורים, סימן הוא זה שהילד יהיה טמא – "ובין החיה אשר לא תאכל" – יולדת שלא תאכל ביום הכפורים, סימן הוא שהילד יהיה טהור (הגר"א מוילנא).
ולפי זה נמצא ג"כ שנגמרת הפרשה בדבר טוב.
פרשת פרה: טעם קריאת פרשה זו, לפי שבזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים את קרבן הפסח, ואין טמא מת יכול להקריבו אלא אם כן נטהר קודם לכן על ידי אפר הפרה, וצריך להזכיר ולהודיע לכל מי שנטמא במת להיטהר מטומאתו כדי שיוכל להקריב את הפסח בזמנו.
והקדימו לזרז על כך לפני חודש ניסן לפי שהרחוקים מירושלים כבר התחילו לצאת מעריהם בראש חודש ניסן כדי לעלות לירושלים, ובעוד שכל אחד בביתו ובעירו, מזכירים לו שאם נטמא במת שיטהר תחלה.
ואף שבעוונותינו הרבים חרב בית המקדש ואין לנו לא פסח ולא טהרה לאכול מבשר הקודש של הקרבנות, בכל זאת אנו לומדים מצוותיה ודיניה ומתפללים לפניו יתברך שמו שגם עלינו יזרוק מים טהורים במהרה, ועל ידי לימוד הלכותיה יחשב לנו כאלו נטהרנו מטומאתנו.
יש אומרים שגם קריאת פרשת פרה היא מדאורייתא, ודעת רוב הפוסקים שקריאה זו היא מדרבנן, בספר ערוך השולחן, ובספר דובב מישרים מביאים מקורות על זה.
וכתב המשנה ברורה (סימן תרפ"ה ס"ק טו) דאפילו במצוה דרבנן גם כן צריך לכוין לצאת ידי המצוה.
ויקחו "אליך" הקב"ה אמר למשה רק אליך אני מגלה טעמה של פרה אדומה, ולא לאחר, ואפילו שלמה המלך שהכתוב אומר עליו ויחכם מכל האדם שהיה בקי בכל מיני חכמה, לא השיג סודה של פרה אדומה, וזהו שאמר: אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז'), כלומר: חשבתי בלבי שאני אחכים ואגיע להבין סודה של פרה אדומה, והנה היא רחוקה ממני, "והיא רחוקה" בגימטריא "פרה אדומה".
שאלות נפוצות בנושא שבת
האם מותר לשחק במשחקי קופסה בשבת?
למנהג הספרדים יש להמנע ממשחקי קופסה בשבת מגיל שש ומעלה. אולם למנהג האשכנזים מצד עיקר הדין מותר גם למבוגרים, אלא שנכון מאוד להימנע מפני קדושת השבת.
האם מותר להתקלח בשבת?
במים חמים מותר רק את הפנים, הידיים והרגליים. כמובן במים שחוממו מערב שבת. בשעת צורך גדול מותר להתקלח במים צוננים.
האם מותר לסדר בגדים בתוך ארון בשבת?
אין לסדר בגדים בארון בשבת, כי מלבד שיש בזה משום איסור מכין משבת לחול במקרים מסויימים יש בזה גם איסור בורר.
האם מותר לתת מתנה בשבת?
יש איסור לתת מתנות בשבת משום שזה דומה למקח וממכר, ורק אם זה לצורך שבת מותר. ולכן אם יהיה לה שימוש במתנה בשבת – מותר. ובלאו הכי אסור.
באיזה אופן מותר להכין תה בשבת?
שופכים את המים שעמדו על גבי האש (שזה נקרא כלי ראשון) לתוך כלי נוסף (וזה נקרא כלי שני), ואז ניתן לשפוך את המים מתוך אותו כלי שני על גבי שקיות התה.
האם מותר לרכוב על אופניים בשבת?
דעת רוב רובם של הפוסקים לאסור וכך נהוג ואין להקל בדבר.
האם מותר ליטול תרופות בשבת?
אם האדם מרגיש שממש אינו יכול לתפקד עקב הכאבים, מותר לו לקחת משככי כאבים בשבת.
