מהו העונש הכי גדול שקיים? בידוד, כלא – שהאדם מנותק מאנשי עולם החיצון. גם האיש העשיר בעולם אם יהיה בודד, יאבד את שפיותו ויהפוך לאיש הדכאוני בעולם. מהי חווית החרדה הראשונה בעולם? -חרדת נטישה, שהילד מפחד שהוריו עזבו אותו ומרגיש שהוא לא נאהב (חרדה שמלווה גם את האדם הבוגר במשך שנות חייו).
הנשמה שלנו באה מאחדות – לכן העונש הכי גדול שלה הוא פירוד. הנשמה גם באה מאהבה ללא תנאי של הבורא [זוהר דף קנב:] ולכן הדבר שהכי ממלא אותנו הוא רגש האהבה, שהוא רגש נשמתי-רוחני. גם אם האדם יגיע ל'פסגת העולם' תמיד משהו אצלו יהיה חסר אם יתעלם מהתכלית הרגשית הזאת וימלא עצמו בדברים זולים (כמו שכתב החתם סופר "וכבר היה מעשה בזמננו, מי שאיבד עצמו לדעת [התאבד] והניח אחריו מכתב, כי מרוב עושרו וכל תאוותיו הוא מואס בעולם").
כותב בעל ה'מאור ושמש' (אחד מספרי החסידות הגדולים בזמנינו. פ' בלק): עיקר הכל הוא התחברות ישראל, שיהיה אהבה ואחוה וריעות ביניהם, והדבר הזה פועל ישועות גדולות ומסלק כל המקטרגים (ואין מקום לשום פורענות לחול עליהם ומתרחקים ע"י זה כל הקללות והייסורים). במדרש תנחומא [דברים] מובא ש"אין ישראל נגאלים עד שיהיו אגודה אחת". אין להאריך במקורות היהודיים בעוצמה של האחדות לסלק את כל הסבל שלנו ולגרום לנו לישועה כללית ופרטית.
בספרי הקבלה מבואר שאם 'כנישתא חדא' (קבוצה אחת) יעשו עבודה פנימית של התחברות ויהיו שלמים עם עצמם וזה עם זה בשלום ובאהבה – יוכלו להביא את הגאולה [זוהר נח, אהל ישרים דף סד]. על כן מה שחסר לנו זה שתקום קבוצה אחת עם רצון חזק ומוחלט להתאחד (מסה של אנשים עם רצון משותף יכולים לפעול הכל – ראה זוהר עו).
יתרה מכך, אפילו 'גברא חדא' – גבר אחד, אם יעשה את העבודה הזאת ('יתוב קמיה מאריה בתיובתא שלימתא' – תהליך הגותי עמוק) הוא בעצמו יוכל להביא את הישועה הכללית. צריך פשוט להאמין שיש בנו מסוגלות לשנות כל תבנית, השינוי אצלנו ממילא יגרור שינוי בחוץ. כך אומר הבעל שם טוב [פ' קדושים]: שהעולם בחוץ הוא הקרנה של העולם הפנימי שלך.
הרב שמואלביץ כתב "וכשם שהמאמין בזולתו נותן לו כח בביטחונו בו, כמו כן המאמין בעצמו הרי הוא מחדיר בקרבו כוחות בלתי מוגבלים לפעול פעולות אשר הן למעלה מכח אנוש. עוד אמר: שהאמונה בנפשו של האדם לא רק שתתן כח בהנהגה של מעלה להשפיע על האדם עצמו שפע, אלא האמונה בנפשו של האדם תשפיע אפילו על גורלו של האחר על בלי גבול! ראה ליקוטי מוהר"ן קמ"א (לכן בעולם הטיפול מלמדים אותנו תמיד להגיד לעצמנו מילים של חוזק כמו 'אני יכול/אני מסוגל, הכל קטן עליי, אני מאמין בעצמי', וכן כלפי האחר – ולהחזיק בעיני רוחנו תמונה של התוצאה הסופית, תרגלו והיווכחו).
הבורא העניק נשמה אלוקית, נצחית ובלתי מוגבלת לכל אחד ואחת מאתנו. ובכוחה לשנות לא רק את מבניות האדם עצמו אלא את העולם כולו – ע"י העבודה הפנימית. הכל תלוי במידת הרצון שלנו, כמו שכותב הגאון מוילנא: שכל דבר שלב האדם מתאוה ומגמת נפשו אליה – אותו הדבר מתקיים. העבודה מחולקת ל-2: סור מרע ועשה טוב.
מיסודות הסור מרע האדם צריך להתרחק מגאווה ומשנאה. בגאווה – להבין שאנחנו לא בתחרות ואין פה אחד שטוב יותר מהשני (כל אחד קיבל מסלול שונה עם 'כלי' אחר) אלא כולנו משלימים אחד את השני ב'פאזל' הגדול של הבריאה, ולכן אסור להתגאות ולבזות שום בריה. אדם שהוא בעל גדולה אמתית – חפץ לרומם את השני ולא להתכבד בקלונו ולהקטין אותו. האדם הנחות לעומתו, כדי להרגיש טוב עם רגשי הנחיתות שלו צריך לדרוך על השני בשביל לחוש שהוא למעלה.
על הגאווה אמר הקב"ה 'שאין אני והוא יכולים לדור באותו עולם', ההפך ממעלת הענווה והשפלות שבה הקב"ה כביכול שוכן בלב האדם ובזכותה הוא זוכה לכל הטוב (בעולם הגשמי כמה שהאדם עם יותר אגו מנופח זה 'התענוג' שלו, וזה גם המפלה הגדולה שלו – ברגע שפוגעים לו בו).
בשנאה – להבין שאנחנו חיים בהרמוניה, באחדות. אין פה אחד נגד השני אלא אחד עם השני (ואין אחד יכול לגעת במוכן לחברו). דבר נוסף: לסלוח, לשחרר את השני מהשביתה שלו אצלי בלב. שאני סולח אני בעצם מנקה את עצמי. אני מבין שאותו אחד שמציק לי הוא כעין מאמן פרטי [קאוצ'ר] שנשלח אליי בהשגחה מדויקת בשביל לאתגר אותי ולהוציא ממני 'רעלים' פנימיים. בזכותו אני מכשיר את עצמי במידות טובות כמו סבלנות, העברה על המידות ועוד תכונות אלוקיות -בזכותם אני מגיע לתכלית שלי (להדבק בבורא דרך דבקות במידותיו – מה הוא רחום אף אתה וכו', מלבד מה שזוכה לאוצרות מופלאים כמו שהארכתי בספר).
* [אם האדם בנוסף לטינה ששמורה לו בלבו מגיע גם ליידי כעס, אזי הוא בעצמו גורם לו להפסיד את פרנסתו (ליקוטי מוהר"ן תורה סח). וכל שכן אם כועס על אשתו, כי עיקר הממון של האדם בא לו על ידי בת זוגו (זוהר תזריע נב: דְּהָא מָמוֹנָא בְּאִתְּתֵיהּ זָכֵי לֵיהּ בַּר נָשׁ). ולכן, ברגע שיש לאדם צער מזולתו ידמיין את השפע/פרנסה שאמור להגיע לו אם ימשול ברוחו ולא יתן ליצר הכעס לגזול לו את הדבר].
אם נפנים את מה שנאמר כאן – שהאדם הוא אלוקי ובעל כחות בלתי מוגבלים ובעזרת כח הרצון יוכל להתגבר ולהגיע לכל דבר, יהיה קל לו לשבור את הטבע של השנאה, הכעס, הגאווה ודומיו. ברגע שנצליח בכך נזכה למעלה של 'בעל הנס', כך כתב הרב וולבה (בשיעורי חומש לך-לך): "לכל נס צריך שיהיה בעל הנס, שהאדם יאחז במדרגה של נס.. כשהאדם שולט כל על טבעיו שליטה מוחלטת, אז גם מתנהג הבורא עולם עמו בהנהגה שמעל הטבע".
יוסף שאמר לאחיו (בעת שהשתחוו לו כשהיה משנה למלך) שגם בזמן שמכרתם אותי לישמעאלים המשכתי לאהוב אתכם ולא כהתה עין האחווה ממני – בזכות שבירת המידות, זכה לניסים גלויים (שהיה בבית פוטיפר וכן בזכותו נקרע לבני ישראל ים סוף. [אור החיים הקדוש בראשית מה,ד]).
במאמר מוסגר בעניין נסים מובא ב'אהבת ישראל' שתכלית הנסים הוא בכדי שהאדם יודה לקב"ה על כל החסד שעושה עמו שהצילו מהצרה, ולכן אם האדם מקדים ומודה על חסדיו ית' מתוך התבוננות – אינו זקוק להכנס כלל לצרה.. ודי למבין
המחילה מתגמלת אותנו גם בחיים הגשמיים שלנו. בתלמוד מובא ששאלו את אחד החכמים במה הארכת ימים, תשובתו הייתה: שכל לילה לפני השינה היה מוחל וסולח לכל מי שהכעיס או הקניט אותו [מגילה דף כח. הוא גם אמר שמעולם לא התכבד בקלון חבירו]. במחקר שעשתה פרו' קנדיס פרט, הוכיחה שלרגשות שלנו יש בסיס ביוכימי, ושקונפליקטים רגשיים שאינם מטופלים כראוי נשארים כלואים בגוף, משבשים את פעילות התאים ובאים לידי ביטוי כמחלות גופניות. א"כ הרי לנו שהמחילה שאנו מוחלים מנקה ומרפאת לנו את הגוף! (בדומה למשפט במשלי "שמועה טובה תדשן עצם" שיש יחסי גומלין ישירים בין הנפש לגוף).
לסיכום – כדי להגיע למדרגה רוחנית גבוה (שמקנה לי גם חיים טובים, איכותיים ומרוממים) יש לשים דגש על סור מרע בעניין הגאווה והשנאה (והתולדה – הכעס), ולעשות טוב. במאמר הבא נדבר אי"ה על חלק של העשה טוב.
נוסח הריני מוחל: *מומלץ לומר אותו כל לילה לפני השינה ובכוונה, בכך נטהר את לבנו.
הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי, בין בגופי, בין בממוני, בין בכבודי, בין בכל אשר לי, בין באונס בין ברצון, בין בשוגג, בין במזיד, בין בדיבור, בין במעשה, בין בגלגול זה, בין בגלגולים אחרים לכל בר ישראל ולא יענש שום אדם בסיבתי.
מתוך הספר החדש של אליהו דניאל 'רפאה נפשי', ניתן להזמין דרך הארגון
